מצב קשה

היי אני בעוד חודש בערך בת 18.(אבל יש לי עוד י"ב עד הצבא)
עברתי דברים איומים ב"חיים" שלי כבר מאז גיל ממש צעיר.
בסביבות גיל 2-3 הורי התגרשו, האבא המסריח שלי היה פושע וגם
עשה דברים רעים למשפחה... אמא שלי לא הפסיקה להזכיר לי אותו כל החיים של
"אני לא צריכה אותך כאן, לכי תגורי עם אבא שלך"
היא גם השפילה אותי מול החברים שלי ועוד הרבה דברים רעים.
לפני שנה חתכתי את עצמי אבל אני מודה שזה היה למטרת צומי.
הפסקתי בגלל שנהיתה לי צלקת ולא רציתי עוד כי רק יקחו אותי לא נכון.
לאף אחד פשוט לא היה אכפת, אני אפילו אמרתי בפנים מה עובר עלי
ופשוט לא אכפת להם. אף אחד פשוט לא נותן שיט לגביי.
כבר ניסיתי להתאבד, ועם הכדורים שלקחתי היו עובדים לא הייתי כאן היום.
שום דבר לא באמת השתנה אצלי לטובה, הכל רק מחמיר ואני ממש פוחדת
ממה שיהיה איתי בעתיד. אני ממש בודדה (גם חבר לא היה לי אלא רק סתאם בגן חובה וכיתה א'. אני דכאונית, מיואשת, מפוחדת, פרנואידית, כבר ממש קשה לי להרדם בלילות, אני מרגישה ממש חלשה וקשה לי להתרכז בלימודים. אפילו חשק לצייר או לשחק במחשב ממש אין לי, גם לפעמים ממש כואב לי באונה השמאלית. ד"א ממש התחלתי לשנוע את אלוהים ואפילו לקלל אותו, להגיד שהוא לא קיים.
אף אחד לא אוהב אותי, ניסיתי להוכיח לעצמי שאולי אני טועה אך... האמת מכה אותי בפנים. מה שאני לא מנסה זה לא עוזר. כבר סיפרתי חלק ממה שאני מרגישה למישהוא אך מסתבר שהוא פשוט לא מבין וסתם הסגרתי את עצמי.
בלימודים ירדתי, לעבודה בחופש לא רוצה לצאת בגלל שאני שונעת את הסביבה.
לי אומרים שאני עושה דווקה אבל זה ממש לא נכון.
לא אוהבת פסיכולוגים, אלה שהייתי אצלם רק עיצבמו אותי.
אני גם ממש לא מסתדרת עם אמא, לפעמים אני פשוט שונעת אותה ועוד אחרי כל מה שהיא אמרה ועשתה לי, היא גם הייתה בעד שהאח הגדול שלי (בן 40) יכה אותי פיזית.
יש לי מזג ממש חם לגביה, ולא אכפת לי שאחרים אומרים שאמא יש רק אחת!
-אני נשבעת שאני מעדיפה להיות יתומה עם אולי משפחה מאמצת נורמאלית יותר.
. לא להזכיר משעברתי בבצפר כמובן, ואיך שאמא שלי לא תמכה בי, רק נשקה לאויבים שלי תתחת.
העם זה בגלל התדמית שלי? אובכן השנה שיניתי את המראה להרבה יותר טוב.
זה רק חלק קטנטן מהזוועות שעברתי, גם היה מקרה שהגיעו צלמי חדשות הביתה כשהייתי בת 12 ופשוט ביזו אותי בטלויזיה, ניסו לחטוף אותי בפלסטינה כשהייתי בת 2 או 3 ואני זוכרת מספיק.... וכן ממש באלי לקלל אותם רק שפה אני לא אכתוב מילים כאלה.בצו ראשון שאלו אותי עם ניסיתי להתאבד עניתי שכן ואז יום אחר הזמינו אותי לשיחה עם קצינה אחת וסיפרתי לה קצת ראיתי שהייתה לה תגובה שהיא כמעט לא בכתה.ואני כמעט לא בכיתי, אך יש לי הרגל מגיל צעיר לא לבכות מול אנשים אחרים כי אני רק מרגישה מושפלת (גם בעבר רק צחקו לי על זה)
אני פשוט מרגישה שאני עוד מעט אסיים עם עצמי.