מצב חסר תקווה

אני בת 25 ולא מצליחה לתפקד כלל בחיי היום יום. אני לא עובדת תקופה ארוכה,כמעט לא יוצאת מהבית במהלך היום (אם כבר יוצאת אז רק בערבים) ועל לימודים אין בכלל מה לדבר, הם די בתחתית סדר העדיפויות שלי כרגע. ההורים חושבים שאין לי שום בעיה ושאני פשוט חולה ב"מחלת העצלנות" ואני טוענת שחייבת להיות סיבה שבחורה צעירה תתנהל בצורה כזו ולא תרצה להוביל עצמה לשום מקום הבעיה שאני בעצמי לא ממש יודעת למה זה קורה לי. אני לא אוהבת את המראה שלי ואני חושבת שאני מכוערת ולא מספיק חכמה ועם דימוי עצמי כזה מאוד קשה לצאת לעולם. יש לי חבר אבל לא שמתי מולו את כל הקלפים ולמרות שהוא מודע לכך שאני לא "נורמלית" כמו שאר החברים שעובדים ולומדים הוא לא יודע עד כמה חמור המצב. אני ישנה המון ולאחרונה העליתי במשקל (הדבר היחיד שתמיד אהבתי אצלי זה הגוף אבל עכשיו גם הוא מתחיל לאבד צורה). כל החברים שלי עם תארים או בדרך אליהם ורק אני תקועה איפשהו בגיל 16,15 מתנהגת כאילו עוד שלושה ימים יש לי מבחן בתנ"ך ואומרת לעצמי "מחר אני אתחיל ללמוד" רק שהמבחן מזמן כבר לא המבחן בתנ"ך אלא מבחן החיים שאני כ"כ מפחדת לגשת אליו..אני אומרת לעצמי "אודל,תתעוררי"! החיים יעברו כהרף עין ואני אמצא עצמי בגיל 40 גרה עם ההורים..אני כ"כ לא רוצה את זה אבל הבעיה שאני לא יודעת איך להתעורר מהסיוט הזה.הייתי אצל שתי פסיכולוגיות אבל הרגשתי שזה לא הטיפול הנכון ושאני סתם מבזבזת את הזמן והכסף של הוריי. אני מיואשת ולא יודעת כמה זמן אוכל להמשיך עם צורת החיים הזו. אם הייתי יכולה לעצום עיניים ולהתעורר במקום אחר,בארץ אחרת הייתי עושה את זה עכשיו.