נמאס לי

הי לכם, לי נמאס, אבל ממש. בעלי שקוע בדיכאון שלו כבר שנה שנתיים ואין שום אור בקצה של המנהרה שלו - ושלי... נראה לי כאילו שוהא מתבוסס אם כי לא בהנאה בדיכאון המז'ורי שלו וכל מה שהוא רוצה זה לדבר כל הזמן על איך הוא מרגיש היום לועמת איך שהרגיש אתמול לעומת איך שירגיש מחר... וכל הזמן הוא יושב בכורסה שלו בסלון, עטוף בשמיכה ובוהה בטלויזיה. אין לי כבר סבלנות אליו במיל. אין לי חיים בכלל חוץ מלהסתובב סביבו כל הזמן ולהעניק לו שירותים, כמו לעשות לו קפה, לנקות אחריו כי הוא חדל לעזור במטבח ובבית וכו'. להטות לו אוזן, להעניק לו תמיכה, לדבר איתו...שיעמום המחץ. הוא בן 65 ואני בת 60. גם אני לא בריאה ובכל זאת לא מכופפת את כל הסביבה לפי ההרגשה שלי. לא עושה מהמחלה שלי עניין כזה גדול. האם אני עושה טוב שמתכופת לפני התכתיבים שלו או שמא זה בדיוק מה שתוקע אותו?