הפרעה ביפולארית

שלום, אני עצמי בשנות החמישים וסובל מדיכאון שנים רבות, נעזר בטיפול תרופתי ופסיכולוגי, שמיטיב איתי באופן חלקי. יש לי ידידה (לא בת זוג וללא קשר רומנטי/מיני) שסובלת מהפרעה ביפולארית ומצבה החמיר עם השנים, לרבות אשפוזים, אחד מהם כפוי. מבחינה קוגניטיבית היא "שמורה", מבינה, מתמצאת, אינטליגנטית, אך בקשר איתי היא תובענית להחריד. באופן כללי, היא מרגישה מקופחת ותמיד תופסת את עצמה כנותנת הרבה ומקבלת מעט או כלום, משמיצה את רוב חבריה פרט לאדם שאיתו היא מדברת באותו רגע, אך חברותית ומוחצנת ויש לה חוג חברים. כלפי אף אחד היא אינה תובענית כמו שהיא תובענית כלפיי וככל שאני נותן יותר היא דורשת יותר וטענותיה מתרבות. היא גם מדברת על עצמה המון, מונולוגים אין-סופיים, בקול רם, לא קשובה ובפעמים הבודדות שאני מצליח להשחיל משהו על עצמי, היא ממעיטה בערך בעיותיי. אני כבר ממש מפחד לענות לטלפונים שלה, מסנן הרבה שיחות, מחזיר צלצול רק כשיש לי יותר סבלנות ובמקרים רבים, גם כשאני חש בדידות, בסופו של דבר, אני מרגיש יותר בודד איתה מאשר בלעדיה. מרגע שאני מדבר איתה בטלפון אני מרגיש כאילו פתחתי רדיו שאין לי עליו שליטה. מצד שני, לאורך השנים היא כן הייתה איתי ברגעים הקשים והקשר עמוק. אני תוהה מה מההתנהגות המתוארת נובע מהמחלה ומה לא, עד כמה אפשר לצפות או לדרוש ממנה לשנות את התנהגותה, האם זה בשליטה - לציין שההרגשה הסובייקטיבית שלה היא של אדם שנותן מעצמו בלי לקבל כלום והמציאות הפוכה לחלוטין. תודה.