מה הטעם?

שלום.
אני בת 28 וחצי ולכאורה לא חסר לי כלום: יש לי בעל רגיש ויפה ואוהב. יש לי עבודה שאני מאוד אוהבת ומצליחה בה. אני נראית טוב ומתחילים איתי גברים כל הזמן. ועם כל זה אני לא מוצאת שום סיבה לשמוח. שום דבר לא מצחיק אותי. כלום לא גורם לי שימחה. אני חיה בלי לחיות. קמה בבוקר הולכת לעבודה, עושה מה שאני אמורה לעשות אבל כל רגע עוברת לי המחשבה שגם אם לא הייתי עכשיו קיימת, או אם נגיד הייתי נדרסת בכביש- אז זה לא היה משנה. אין לי שום רצון לחיות. לפעמים אני עולה לאוטובוס ואפילו רוצה שיהיה איזה פיגוע כבר שיהרוג אותי וזהו.
במשך השבוע עוד אכשהו אני שורדת- כי אני עובדת המון שעות ובערב כשאני מסיימת לעבוד- אני לוקחת על עצמי עוד עבודות הבייתה(עבודות שאני משתכרת עבורן). ככה כשאני עסוקה עד 1:00 בלילה וקמה ב-7 בבוקר, פחות יש לי זמן פנוי לחשוב על זה. אבל מספיק שלכמה דקות אני לא נמצאת בתעסוקה(למשל נוסעת באוטובוס) כדי שיחזור אליי הרצון הזה- לא להיות.
אני מלאה בשנאה עצמית. לא סובלת אותי. אני מלאה בעצבים ותוקפנות שיוצאת לא פעם על בעלי שלא בצדק.
סופי שבוע בשבילי הם אסון. אני ככ' מחכה להם ובסוף כל מה שאני עושה ביום שבת זה לבכות במיטה.

אני חושבת שמקור הדיכאון שלי מגיע מתיסכול ואוזלת יד בעיקר. אני מאוהבת כחצי שנה במישהי.
אני ככ' רוצה אותה שקשה לי לתאר במילים. כרגע לפחות אין לי סיכוי להיות איתה(כי יש לה חבר - הי ביסקסואלית כמוני) אבל המחשבה על הסיכוי האפשרי מתישהו, בעתיד לא מרפה ממני.
אני שונאת את עצמי שאין לי אומץ לעשות משהו בנידון. לא מסוגלת לדבר איתה אפילו. שונאת את עצמי על חוסר היוזמה שלי. לא מסוגלת להרים טלפון . אני פשוט לא מסוגלת. ככ' אין לי אומץ. ואני לא ביישנית בכלל ,בדרך כלל. אבל כל מה שקשור אליה גורם לי לרעוד ולגמגם.
ניסיתי לשכוח ממנה. להגיד לעצמי- טוב אין סיכוי תמשיכי הלאה, אבל אני פשוט לא יכולה. אני דוחקת אותה מהחשבות ואז היא מופיע לי בחלומות. ואחרי שניסיתי לשכוח ולא הצלחתי התייאשתי. אז עכשיו אני חושבת עליה במודע. כל הזמן. חושבת על איך אני ינשק אותה ויענג אותה. לא יכולה להפסיק לדמיין ולפנטז(ויש לי דמיון מפותח מאוד, לצערי).
אני מרגישה שרק התקווה הקטנה שיש לי, רק בזכות התקווה שאולי פעם יהיה בינינו משהו, אפילו לילה אחד, רק התקווה הקטנה הזאת גורמת לי להמשיך ולשרוד.
ניסיתי טיפול פסיכולוגי והרגשתי שזה לא עוזר לי. זה גרם לי להיות יותר מדוכדכת. אכשיהו להמשיך ל"טחון " את הנושא הזה עושה אותי עוד יותר עצובה.
קשה לי ואני סובלת. לבעלי כבר נמאס מאשתו הדיכאונית ואנחנו מדברים על פרידה., נמאס לו להשקיע ולתת ולא לקבל בחזרה."כל מה שאני רוצה זה שתחייכי" הוא אומר לי אחרי ארוחה שהוא מבשל או אחרי מסע קניות של בגדים בשבילי. אבל אני פשוט לא יכולה. אני שמחה באותו רגע, אבל זה לא מחזיק אפילו שעה. אחרי שאני קונה בגדים אני בדכ' שונאת את מה שקניתי, ובמילא לא לובשת את זה. מה לעשות?