דיכאון? בטוח?

לפני כמה חודשים אימי ביצעה נסיון התאבדות. לאחר כחודש בטיפול נמרץ וחזרה לתפקוד פיזי מלא, שוחררה מבית החולים. הדבר השפיע עלי בצורה מאוד קיצונית, בהתחלה הרגשתי אופוריה קיצונית ש"הבנתי את משמעות החיים" ויש לחיות ב"זרימה" ובלי לחצים (כדי לא להגיע למצב שלה) ולכן, לעשות כל דבר שבא לך. מכיוון שהדבר האחרון שהתחשק לי זה להרגיש את העצבות והמתח שנגרם לי מכל המצב אז התפטרתי מהעבודה, התחלתי לשתות, לעשן סמים, לשכב עם גברים (לא חיפשתי את זה אבל מי שניסה, לא סירבתי), לא יכולתי לישון בלילות, לא יכולתי להתעורר לפני שינה של 10-12 שעות, לא הצלחתי לעשות שום דבר חוץ מהדברים הללו. את כל זה עשיתי בידיעה שאני עושה לעצמי נזק רב, פיזי, תדמיתי, רגשי, אבל אז הייתי בטוחה שאני סתם עצורה ולא באמת יודעת לשחרר והגיע הזמן להתעלם מהמחשבות האלה. אחרי כמה חודשים "נרגעתי" הבנתי שאני לא באמת רוצה להמשיך בכיוון הזה והגיע הזמן לחזור למוטב. לאחר זמן לא ארוך, נוצר קשר אהבה עמוק שהביא אותי לאושר אמיתי במשך כחודש. הקשר גם ככה התחיל ממקום מסובך (גרוש טרי מאוד) אבל האהבה משני הצדדים הייתה בשמיים. למרות האושר, עדיין הרגשתי חסרת מוטיבציה לעשות שום דבר, אמנם מצאתי עבודה אבל כל יום היה עינוי להביא את עצמי ללהגיע לשם. התחלתי לסנן חברים, לנתק קשרים, נמאס לי לשקר לגבי מה היה עם אמא שלי אז פשוט הפסקתי לדבר עם אנשים, כל פרוייקט נקיון בית או כל פעולה יויומית אחרת הרגשתי שזה מאמץ גדול, אבל כשעשיתי את זה בסופו של דבר הרגשתי שמחה שהנה, אני כן מסוגלת. כל הזמן אני עייפה, אין לי כח לראות אף אחד, אין לי כח לצאת. אבל כל מה שקשור לחבר שלי, היה מושלם ושמח וטוב. יום אחד הוא גילה על זה ששכבתי עם הרבה ועם מי (הרבה מהם הוא הכיר) ומשם הוא לא יכל להיות איתי כמו פעם. הוא היה כועס, נכנס לדכאון, מדבר לא יפה, ממש השפיע עליו העניין הזה בצורה קשה. היינו רבים כל כמה ימים במשך חצי שנה, בזמן הזה המצב שלי התדרדר, ולאחר מאמצים קשים הבנתי שאני צריכה לעזוב אותו. הפרידה ממנו גרמה לי עוד יותר "ליפול", הפסקתי לאכול, לישון, כאבי לב ולחצים בחזה ומחשבות קשות שהיו מופיעים פעם בכמה זמן עכשיו לא נפסקו. אמא שלי הודיעה לי שאני בדיכאון קליני. מאז התחלתי לשים לב יותר לדברים וממחקרים באינטרנט הבנתי שבאמת מדובר בדיכאון והתקופה הראשונה אופיינה בהרס עצמי. האם באמת אדם יכול לאבחן את עצמו בצורה כזו או שאני ממציאה לעצמי תירוצים לכשלון בזוגיות ומצבי רוח? האם מתוך הבנה אפשר לטפל בעצמך ללא תרופות? הרי הרגעים הקשים הם דווקא הפיזיים, אלה שהם חסרי שליטה, הכאב, המחשבות הקשות.. חוץ מהרגעה בכח עצמית ושל הסובבים, יש דרך להפטר מזה בכלל? מה קורה איתי??? (כמובן שבמהלך כל התקופה היו עוד מלא סימפטומים והיו רגעי חרדה קשים שלא אופייניים לי, אבל זה בקצרה..)