מה לעשות אני כבוי ואין לי חשק לפעול

שלום שמי מיכאל ואני בן 24

מזה שנים שאני חווה תסכולים ודיכאונות שבאים והולכים ופוגעים לי בהתנהלות בחיים
כבר בגיל קטן לא השתלבתי במערכת החינוך הרגילה ולמדתי בחינוך מיוחד,
"בכיתה קטנה" של עשרה תלמידים. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בגיל 9 בלי קשר
לגירושים ביניהם אף פעם לא חוויתי דמויות של הורים שיגידו לי "כך תפעל - וכך תעשה"
כיוון שאבא שלי חול
אף פעם לא הצלחתי ללמוד כמו כולם בכיתה י' לאחר כשלונות במחנים וכיוון שהמורות בבית הספר טענו שאני פוטנציאל להצלחה נשלחתי לאבחון דידקטי תמיד התקשתי בקריאה כתיבה ובקליטה (אנני זוכר את התוצאות אך קיבלתי הקלות של זמן וכנראה הפרעות קשב שלא טופלו בזמנו)
זה תמיד יצר אצלי תסכולים למה אני לא מצליח כמו כולם למרות שאני מנסה ומנסה.
לבסוף סיימתי 12 שנות לימוד בבית ספר מקצועי. להיות כנה אם לא הייתי מעתיק בבחינות בסוף השנה גם את זה לא היה לי.
ההרגשה שאני פחות טוב לוותה אותי מאז ומתמיד אף פעם לא הרגשתי טוב יותר מאחרים,זה פגע בי קשות בדימוי העצמי שעם השנים הלך וצנח.
הגעתי לצבא ובשל נתוניי הנמוכים שובצתי לתפקידים אפסנאי, עובד רס"ר
בצבא התחילו מחשבות דיכאוניות לפקוד אותי כל יום ולא נתנו לי מרגוע נשפטתי כל שני וחמישי, בשל חוסר חשק להגיע לבסיס סיימתי את השירות 3 שנים בקושי רב, כשהשתחררתי עשיתי מועדפת ב4 מקומות לאחר שפוטרתי מכולם פעם אחר פעם בשל אדישות וקליטה איטית. דבר שתסכל אותי נורא ולא פעם חשבתי למה זה קורה לי למה אני לא כמו כולם?.. כיום לאחר שנתיים שאני משוחרר אני מסתכל קדימה ורואה חושך
לימודים אני דוחה ודוחה מפחד מכישלון, ראיונות עבודה אני קובע ולא מגיע מפחד מכישלון, אני לא מצליח להתנתק מהחשבות הדיכאוניות ומהחוסר חשק להתקדם בחיים.
מבחינה חברתית אף פעם לא הגדרתי חברים אמיתיים אני לא שומר על קשר עם אף אחד. נקודת האור שמחזיקה אותי היא שאני מאמין שבתוך תוכי יש לי פוטנציאל לא ממומש ושיום יבוא תגיע הפריצה שלי ושהכל יסתדר.
אני מקווה שאני לא אגיע לגיל 40 והבלון יתפוצץ לי בפנים

עכשיו השאלה שלי למי לפנות
פסיכולוגית?
פסיכיאטר?
מכון להפרעות קשב?
רפואה אלטרנטיבית?
להתאבד?