דיכאון וחרדה חברתית

אני רוצה למות.
נמאס לי מהחיים האלה. אני פשוט רוצה להיעלם ולמות.
אני תמיד מרגישה אשמה על מה שיש לי, אבל רוצה את מה שאין לי.
אני חסרת כל אמפתיה לרוב האנשים, אני מגעילה, רעה וטיפשה.
אני יודעת בדיוק איך אני צריכה להגיב למצבים שונים ומה לעשות במקום להתלהם, אבל אני לא באמת שולטת במה שאני עושה, אלא רק במה שאני חושבת.
ומשום כך, אני תמיד עושה טעויות.
אין לי שום מוטיבציה ללמוד יותר, אני בדיכאון ברמות משתנות מתקופה לתקופה ויש לי חרדה חברתית.
ולא רוצים לתת לי כדורים, כי אני בת 14.
אני רוצה להתאבד אבל מפחדת מהכאב, גם אם הוא יהיה רגעי.
אני רוצה להצליח - להצליח, מבחינתי - כשכל האפשרויות האחרות הן בלתי מושגות - זה למות.
לומר, אני חזקה מכדי להצליח, אבל חלשה מכדי להפסיד.
ונמאס לי.
אני פשוט רוצה הפסקה. פשוט רוצה להיות לבד. רחוק. חופשיה. בלי להצטרך לחיות לפי הנורמות של החברה, בלי להיות אחראית, בלי מחויבויות.
ואני חושבת על לקפוץ מהגשר שליד הבית שלי בכל פעם שאני עולה עליו, שזה כל יום.
נמאס לי לפחד מהחברה השיפוטית הזאת, נמאס לי מאינטראקציה עם אנשים, נמאס לי לפחד לפגוע בהם ולשנוא אותם בו זמנית.
וכשאני חושבת על זה, גם עם כל הכדורים שבעולם, החיים האלה לא שווים כלום.
כי במקום פשוט לעזור אחד לשני וליהנות, אנחנו מבזבזים את כל החיים שלנו על לימודים ועבודה, כדי שנוכל ליהנות רק בסופם, וגם זה לא קורה לרוב.
אז מה הטעם?
מה הטעם לחכות שבעים, שמונים שנה כדי לעזוב את העולם הזה?
ולמה אני כזאת פחדנית מפגרת?
אני רוצה למות.