מה אם אי אפשר?

היי יהב,
אם אינך מבין את המשימות הניתנות לך, ואיך הן יכולות לעזור לך, יש בעיה רצינית בקשר בינך לבין המטפל!
חלק מקשר טיפולי טוב (מעבר לחיבור אישי) הן הבנה והסכמה על המטרות והמשימות הטיפוליות, כלומר המטפל לא צריך "להכתיב" לך מה לעשות. צריכה להיות ביניכם הסכמה והבנה מלאה שלך כיצד זה יכול לעזור.
החתירה כלפי המטרה צריכה להיות משותפת, של שניכם. אינך צריך לחוש שאתה לבד בסיפור הזה, אלא שאתם עובדים יחד למען המטרה, ויש מי שתומך ועוזר לך בביצוע המשימות.
עצם העובדה שאתה אומר ש"אין לך כוח נפשי", יכולה להצביע על כך שאתה לא במצב של מוכנות לטיפול שמצריך עבודה והשקעה, ואולי היית רוצה רק לדבר ולשפוך את ליבך. ואולי יש לך שאיפה להגיע לפגישות ולא להשקיע בעבודה הטיפולית, שהמטפל "יניף את מטה הקסם" שלו ו"יתקן" אותך?
מצד שני, הייתי בודקת אם אפשר לתקן את המחשבה "אין לי כוח נפשי", שבדרך כלל נובעת מסף תסכול נמוך, ולהעריך את היכולות שלך בצורה קצת אחרת. אני מאמינה שכל מי שיכול להגיע פיזית לקליניקה לטיפול פסיכולוגי, יש בו כוחות ומשאבים, גם אם לפעמים אינו מכיר בהם או מודע להם. (ממליצה מאוד לקרוא את פרק 4 בספר "להפחיד את הפחד" של ד"ר ניר עישר, שעוסק בדיוק בנושא זה, של הכוחות)

בברכה,

תודה רבה. ממש תודה
אקרא את הספר
הפסיכולוג אומר שהוא איתי ושאנחנו שותפים אבל גם את זה אני לא מבין
איזה שותפים בדיוק.
אני מרגיש שאני לבד כי לדוגמא אני מרגיש שאם קורה לי משהו מתסכל
במהלך השבוע אולי הוא האדם האחרון שאני צריך לדבר איתו כי זו ההרגשה
שהוא נותן
אני באמת לפעמים מרגיש שאני רוצה רק לדבר ולא בא לי לשמוע הטפות או שיחלקו לי משימות. מרגיש שזה לא אפקטיבי עבורי
למרות שאני מבין את הצורך הזה לעבוד מחוץ לקליניקה
אבל אני חושב שיש משימות פרקטיות יותר לעשות מחוץ לניקליניקה
כ"כ קשה לרצות שיעזרו לי, אבל ללא מודעות האם יש בך לתת למענך
האם יש לאחרים לתת למענך

תודה בכל אופן על ההתייחסות
תודה