היי.

היי,אני בסוף גיל העשרה .יש כל מיני קצוות שלא מתחברים בחיים שלי,ואני חושבת שע"י תאור כללי תבינו על מה אני מדברת ותוכלו לעזור לי.
אני אדם די סגור,לומדת במוסד אקסטרני פצפון שבו אין לי אנשים לשמור איתם על קשר.יש לי חבר מזה שנה וחצי והיחסים איתו בסדר,ועוד חברה ותיקה שמגיעה רק בסופי שבוע.
החבר ילדותי,אך שומר על קשר יומיומי.בעבר הקשר איתו היה זוועתי והיום השתפר ,גם בזכות שינוי התפיסה התדמיתית שלי וכו.
יש לי פסיכולוגית מזה 3 שנים.הקשר איתה התחיל בעקבות אישפוז של אימי בבי"ח לחולי נפש.גם אבא חולה נפש,לפני שנולדתי.

החברה מאוד משפיעה עלי,בדעותי אני מרגישה כי היא מקלפת ממני דברים קשים ואני מרגישה מיוחדת איתה יותר מכל אחד אחר אי פעם,אך בזמן האחרון אני כועסת עליה,היא תמיד מזכירה שהיא היתה מעדיפה לחזור לפנימיה שלה מאשר להישאר איתי,וזה מכעיס מאוד.עד כדי כך שאני מעדיפה להתרחק ממנה.מה גם שחשבנו שתעבור דירה,אז בכלל אין לי בטחון בה.הקשר איתה מאוד חשוב,רק אז התחלתי להרגיש לראשונה בחיי את עוצמתי המלאה והצלחתי להגיע למה שרציתי.
אני מרגישה שקשה לי לדבר עם הפסיכולוגית,נראה לי שהיא כועסת עלי בגלל שלא תמיד אני אחראית ואני מבינה אותה,לעיתים נדמה לי שנמאס לה ממני פשוט.סביר להניח שסתם נראה לי,בטח תשאלו למה.
בשנה הבאה היא רוצה לסיים איתי כנראה את הקשר,ולמרות שהחברה המליצה לי בחום להפסיק איתה ממזמן,בטענה שאנני לא צריכה אותה,אני מפחדת שהיא תעזוב,מאוד.גם מהחבר אני מפחדת[פרידה]למרות שנפרדנו וחזרנו המוון,ואני לא רוצה להיתקע עם שני ההורים הנכים שלי.:|


אני מרגישה כי תמיד יש משהו לא נכון או לא בסדר בדברי,הבטחון העצמי שלי נמוך,קשה לי להאמין כי אני מסוגלת לעשות שינוי/משהו,למרות שהוכחתי לעצמי את זה כבר.חוצמזה,אני די מפחדת לתקשר עם העולם ורוב הזמן בקשר רק עם החבר,שיומיומי.אני יודעת שכשהחברה תגיע ארגיש ואתנהג שונה.

אני רק מדברת על אחרים,באיזשהוא מקום נדמה לי שאני מפספסת את עצמי.


[אם אפשרי,תוכלו לכוון אותי לאתר שבו מפרטים יותר על בעיות לילדים חולי נפש?]