בת 20 מצבי רוח קיצוניים

מאז שאני מכירה את עצמי יש לי את התקופות החרא שלי, התקופות בהן פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, הכל רע. לא משנה כמה טוב לי בחיים, לי רע. אני עצובה, אני עצבנית, אין לי כוח לעשות שום דבר ואני מוצאת את עצמי במיטה בוכה במקרה הטוב ובמקרה הרע, סתם בוהה באוויר וחושבת למה כל זה קורה לי והאם זה בכלל שווה את זה.
כבר שנים שאני ככה, עם מצבי רוח קיצוניים משתנים, כשאני מרגישה משהו אני מרגישה אותו עד הסוף, עצבנית-רותחת מזעם על כל העולם, מבואסת-בדיכאון של הלייף, שמחה-שרה ורוקדת בהיי לא רציונלי. זה כאילו כל הרגשות אצלי הם בעוצמה מוגברת יותר.
יש את הרגעים האפורים, שאני לא בהיי ולא בדאון, בהם אני באמת מתחרפנת, אני לא מבינה את עצמי, אני האמת טיפה גם עצבנית על עצמי, וואלה ברגעים האלו בא לי להשתחרר, בא לי להשתכר ולהשתולל, בא לי להרגיש משהו ולעשות שטויות, בא לי לעשות משהו כלכך טיפשי שיגרום לי להתעורר וסוף סוף להרגיש כמו בנאדם נורמלי, משהו קיצוני שאולי יאפס אותי. אולי זה נשמע מוזר אבל זו אני, וזו בטח הפעם הראשונה שאני לגמרי כנה לגבי זה..
אף אחד מהסובבים אותי לא באמת יודע, אמא שלי ניסתה לשלוח אותי לכל מני פסיכולוגיים שיעזרו לי להתמודד עם החיים, והיציאה האחרונה שלה-כדורים הומאופתיים! קיבלתי אותם אתמול ולמרות שאני לגמרי סקפטית שמשהו עוד יעזור, אני בשקט בלב מתחננת שהם יתחילו להשפיע.
הבעיה היא שאמא לא באמת יודעת, היא יודעת שקשה לי, היא יודעת שאני מפחדת פחד אימים מכל סיטואציה חדשה ולא מוכרת אבל אין לה באמת מושג על הרגשות הקיצוניים, על התקופות דיכאון הקשות, על זה שהפחדים האלה יכולים לשתק אותי ושיש לילות בהם אני רק בוכה ובוכה וצורחת בשקט, שלא יישמעו, ומתה מפחדת שמשהו ישתנה, להגיע למקום חדש, להתגייס חס וחלילה ואפילו לצאת לכמה ימים מחוץ לבית..
עם השנים הפכתי למומחית בהסתרות ואפילו למומחית בהתמודדות בצורה גרועה, אני מצליחה להתמודד איכשהו, בטיולים שנתיים אין מצב שתראו אותי אבל בטיולים בצופים, מקום בו עוד מצפים ממני ויש מצב שגם מאמינים בי, אני אלך! כמובן שתהיה לי קריסת מערכות טוטלית בזמן שלפני ולעיתים גם תוך כדי כי הרי הרגשות שלי כלכך מוקצנים שלא באמת צריך לקרות משהו גדול כדי שאני אשבר לגמרי. אני מצליחה להתמודד. אבל באיזה מחיר? אני סובלת, כל יום שבו אני באחד ממצבי הרוח האלה שלי או שאני לפני התמודדות עם דבר חדש אני סובלת, וגם כשהמצב טוב ואני בסדר או אפילו באופוריה, אני עדיין כל הזמן מתה מפחד שזה ישתנה ושהמצב יחזור להיות חרא, אלו מחשבות שלא עוזבות אותי לרגע.
יש לי 100 אחוז מוטיבציה להשתנות סוףסוף, זה הדבר היחיד שאני באמת רוצה ומסוגלת להתאמץ בעבורו, אני יודעת שיש לחיים האלה עוד מה להציע לי וזה יותר מכל החרא הזה. אני כולי תקווה שמשהו בכדורים האלו שלקחתי יעזור אבל אני לא יודעת אם להאמין בזה ואני לא יודעת אם יש עוד דברים שאני יכולה לעשות כדי לזרז עניינים, איך אני מתקנת את עצמי סוףסוף, ואולי יש פה מישהו שסוףסוף יוכל להגיד לי מה לעזאזל לא בסדר איתי, להגיד לי שבאמת יש בי משהו ובו בר טיפול ואני לא פשוט דפוקה כי ככה האופי שלי נוצר. אשמח לעצה או שתיים...