דיכאון קשה אחרי פרידה מהחבר הראשון

החבר הראשון שלי נפרד ממני. זו הייתה אהבת אמת. גם מצידו. הוא הלך כי היה לו קשה להכיל אותי ואת המצבים הרגשיים שלי. וגם מפני שאנחנו מאוד שונים, דבר שהתחיל להפריע לו לאחרונה כי בהתחלה הכל היה ממש בסדר.
אני מרגישה אשמה, מטומטמת, חסרת ערך, איך נתת לאהבת חיי לחמוק מבין ידיי.
הייתי בטוחה מהרגע הראשון שהוא האחד שלי.
אבל היה לו קשה איתי, הוא הרגיש שאני מורידה אותו למטה וכבר לא היה יכול להתמודד. אמר שעשה הרבה פשרות וויתורים בשבילי והוא לא מוכן יותר לעשות את הפשרות האלה כי אם כן הוא בטוח שיתחרט על זה בעתיד
היינו ביחד 5 וחצי שנים והוא כבר ניסה להיפרד ממני עוד 3 פעמים חוץ מהפעם הזו. כל פעם הצלחתי להחזיר אותו והבטחתי שאשתנה, שאלך לטיפול שאשתדל לא להעיק עליו. ובאמת שניסיתי. ואני הרגשתי שהמצב יותר טוב אבל מסתבר שהוא לא.
דרך אגב לא כל הפרידות היו על הרקע הזה. שתי הפרידות הראשונות היו קשורות לזה שרציתי ממנו יותר יחס והערתי לו שהוא לא מקדיש לי מספיק זמן ויותר משקיע בחברים שלו ובעיסוקים שלו. והוא אמר אני לא יכול לתת לך את מה שאת מבקשת וצריכה ולכן אני בוחר לסיים את זה.
בכל מקרה, בכל הפעמים הצלחתי לפייס אותו ולחזור אליו ולפעמים ממש בתחנונים והתרפסויות. הוא לא אהב שהבאתי את עצמי למצבים כאלה והוא נשאר איתי כל פעם בתקווה שהפעם זה יהיה שונה, שאני אהיה בסדר ושהוא אולי יצליח לעזור לי.
אני באמת הרגשתי שעשיתי דרך והוא אמר שהוא לא רואה את זה ושעדיין קשה לו ושתמיד יש לו ספק בראש האם הוא איתי מהסיבות הנכונות או לא. והספק הזה זה לא סימן טוב בעיניו.
בכל מקרה, החיים שלי די ממוטטים כרגע. עזבתי עבודה ולימודים וצריכה לבנות את עצמי מאפס.
וכל כך כואב לי בלב וקשה לי להבין שהוא באמת עשה את זה וויתר עלינו ככה. כל כך כואב לי שהוא לא הצליח לקבל אותי כמו שאני. מרגישה כל כך אשמה שנתתי לו להרגיש רע, שלא יכולתי להיות הבחורה שהוא רצה. ועכשיו אני בתחתית ולא יודעת איך לצאת ממנה. ממש רוצה למות. אין לי שום טעם לחיים.