מרגישה שאני מאבדת את עצמי לדעת

אני באמצע גיל החמישים,עזבתי את הארץ לפני עשרים וחמש שנה,ילדתי ילד ומיד התגרשתי,גדלתי את הבן לבד אבל ממש לבד,לא חברים לא משפחה לא עזרה הייתי לגמרי לבד,הדבר היחיד שנתן לי מעט חיי חברה היה בית הכנסת,כל שבת הייתי מגיעה עם הבן שלי,למרות שהייתי החד הורית היחידה בבית הכנסת,הרגשתי את העניים המבקרות,וכך עברו השנים עם הרבה סבל,עקב זה שהבן שלי פתיח בעיות חברתיות,לא באשמתו,פשות החברה לא קבלה אותו,אני נלחמתי בשיניים שיהיו לו חברים ,תמיד הזמנתי את כול הכיתה,כך הבן גדל במצב של לחץ חברתי,בית חד הורי לאימא שחייה גם בסוג של בידוד,היו חברים שניכנסו אל חיי וכך גם עזבו לעומת שבאו,החיים המשיחה לעבור בן הארץ לאירופה,הרבה נסיעות,כל הזמן ביחד צמודים עד גיל שמונעשרה,שהבן הכיר בחורה עם מניה דיפרסיה שגרמה לו להרס ,ואני לא היה לי זמן לרחם על עצמי לנוח עזרה,הייתי צריכה להיות מסביב לשעון לעזור לו,עד שבמזח הצלחתי להחזיר אותו הביתה,היה על סף מוות,הוא חזר הביתה,דיכאוני שלחתי אותו לפסיכולוג וגם לעצמי,הוא התחיל להיות שטלתן ועצבני,הגיע למצב של מדים לפעמים,פחדתי לשון בלילות,עכשיו שוב הוא הכיר בחורה,שהיא גם במצב נפשי לא בריא,ואני כבר לא החזקתי מעמד יותר והתמותתי נפשית,הגוף חולה לגמרי מהנפש השבורה,אני לגמרי לבד אן לי עזרה ,בוכה בלי סוף לא ישנה,קבלתי כדורים לדיכאון,בלעתי את הריאיון והרגשתי שאני מתה,זרקתי את זה מיד אני וכדורים אן מצב,אני לא יודעת אזה אפשרויות עוד,ישבנים אני שומעת את הזעקה אילמת מצד הבן שלי,הוא מתרחק ממני ללא סיבה ,לא רוצה שום קשר,אני לא עושה בקורת רק מקבלת אותו כמו שהו ואוהבת אותו כאימא,אהבה ללא תנאי,ועכשיו התעורר בי פניקה וחרדת נטישה,שהתעורר קני ראה מהילדות,בקיצור אני בבלגן רציני עם עצמי,צריכה עזרה דחוף ולא מוצת שום מוצא,