דיכאון? אחרי הלידה?

שלום. אני בת 32. הבן שלי בן 10 חודשים. במהלך כ- 3 חודשים האחרונים אני נמצאת במצב נפשי קשה מאוד. אינני חווה את "אושר האמהות", לא יודעת מי המציא בכלל את המושג הזה. אני בתחושה שדחקו אותי לקיר ושיותר בחיים לא אוכל להיות מאושרת, לנוח, להנות. מעכשיו אני רק חייבת כל הזמן להתאים לצרכים של הילד. אני מטפלת בו באופן אוטומטי, לא חווה כלפיו כלום. לא אכפת לי כשהוא בוכה, זה לא מזיז לי משהו בלב, אני רק רוצה שישתוק. הדברים שהוא עושה (חיוך, צעדים) לא משמחים אותי, אני אדישה. מרגע שאני מגיעה הביתה הרצון היחיד שלי זה שכבר יגיע שעה 8 ושהתינוק ילך לישון. וגם אז למעשה שום דבר לא משמח אותי. האסטטיקה שלי תמיד היתה חשובה לי, אהבתי לטפח את עצמי ולהתלבש יפה. עכשיו כל זה לא מעניין אותי. אני יכולה לא להתקלח כמה ימים. לא קניתי לעצמי כלום יותר משנה וגם אין לי חשק. ואם היתי מחליטה לצאת בכוח אז גם את זה אני לא יכולה, כי ב5 בערב אני צריכה לקחת את הילד מהגן ומאז שיגרה רגילה: להאכיל אותו, להחליף לו, לקלח אותו, לסדר את הבית וזהו. אני מרגישה כשלון גדול בחיים. במיוחד כל מה שעשיתי אחרי שבני נולד התברר כטעות. כאילו שאחרי הלידה כל החיים שלי השתבשו ואם לפני זה מזל חייך לי לא פעם מאז הלידה אני חווה רק כשלונות וחוסר מזל וכולם רק "דופקים אותי". אני בוכה כמעט כל יום. יש לי הפרעות אכילה- אני מחליטה לפתוח בדיאטה, לא אוכלת כל היום ובערב מתנפלת על האוכל. ואחר כך שונאת את עצמי עלזה. אני לא רוצה לראות אנשים, לא בא לי לצאת מהבית בבוקר. האם עלי לפנות לרופא או שאולי יש סיכוי שזה יעבור. אם אפנה לפסיכיאטר ואספר לו על התחושות שלי לילד (או יותר נכון העדר תחושות) האם לא יכול להיות שהוא ידווח לשירותי רווחה? אציין שאני מטפלת בילד כמו שצריך, אני לא פוגעת בו ואין לי מחשבות כאלה. הביעה שהוא רואה כל הזמן אמא שבוכה ושלא נותנת לו חום ואהבה,רק מספקת את הצרכים הפיזיים שלו כמו מכונה. אני מרחמת על הילד, מבינה שהוא לא אשם בכלום, הוא לא ביקש להיוולד. להיפך נלחמתי הרבה על מנת להביא אותו לעולם (הוא נולד מטיפולי הפריה). יחד עם זה אני מרגישה שעשיתי טעות שילדתי, שאני לא צריכה להיות אמא ועובדה שמאז שילדתי במקום שכל הדלות יפתחו בפני, להיפך המזל שלי סובב לי פנים. אני מאוד מיאשת. אודה לתגובה.