הדיכאון שלי...

שלום, אני בת 30, סובלת מחרדות ובעקבותיהם דיכאון כבר 11 שנים. כרגע הבעיה העיקרית שלי היא דיכאון. אני עצובה, לא נהנית משום דבר, מתקשה להתרכז, משתעממת, נוטה למחשבות פסימיות ונזכרת כל הזמן באירועי עבר קשים (בעיקר מימי החרדות הקשים), כל דבר קשה לי, קשה לי לקבל החלטות, ההערכה העצמית שלי ירודה, אני בוכה הרבה מאד. אני מרגישה שאני חיה בעולם עצוב משלי, כששאר האנשים נראים לי מאד שמחים, שמחה שלא מובנת לי. עם כל זה אני מצליחה כן לצאת לעבודה בבוקר, אם כי אני לוקחת לאחרונה יותר ויותר "ימי מחלה" ועושה ימים קצרים יותר בעבודה. לפני 9 שנים התחלתי לקחת תרופות, ובאמצע היו לי 2 נסיונות הפסקה שלא צלחו... היום אני לוקחת 75 מ"ג אפקסור. הייתי אצל פסיכיאטרית והיא המליצה לי להעלות את המינון ל-150 מ"ג. אני חוששת מתופעות הלואי ומהתמכרות קשה יותר לתרופה, ובינתיים לא מעלה. בעבר העליתי את המינון למשך תקופה לא ארוכה ולאחר שחשתי שאין שיפור, רק תופעות לוואי, הורדתי את המינון שוב, ולא חשתי שום הבדל. באותה תקופה סבלתי מחרדה ולא מדיכאון. הפסיכיאטרית אמרה שבמינון היותר גבוה גם הנוראפינפרין נהיה פעיל וזה עשוי להועיל, אבל לפי מה שקראתי זה קורה במינונים גבוהים יותר גם מ-150 מ"ג... האם יש סיכוי שאצא מזה באמצעות כח הרצון והזמן בלי להעלות את מינון התרופה? האם כדאי שבמקום להעלות מינון אנסה תרופה אחרת או טיפול אחר? מה הייתם ממליצים לי לעשות? שאלה נוספת: חברה המליצה לי על טיפול הומואופטי שלדבריה עזר לה מאד. לפי מה שקראתי אין שום הוכחות מדעיות לטיפולים האלו. מה הידע שיש לכם לגבי יכולת של טיפול כזה לעזור?