האם מה שאני מתאר מאפיין "דכאון"?

שלום למשתתפי פורום זה.

אני בן 33 ,רווק. מהנדס מחשבים שחי בארץ צפון אירופאית, ועובד כאן בחברה גדולה. נסיבות החיים הביאו אותי הנה לפני כמה שנים; לימודים לאחר מכן עבודה. והזמן עבר... כאשר אני די פאסיווי.

מזה כמה שנים שאני מרגיש עצבות חזקה. תמיד הדחקתי את זה. תמיד האשמתי את עצמי שבטח אני "לעולם לא מרוצה" וסתם מפונק. אבל אני לא מעולם לא התבטלתי... תמיד למדתי ועבדתי.

אני מרגיש שהבטחון העצמי שלי הוא בגובה ים המלח. ושחיי מועדים לכשלון. אני מרגיש שכל מה שעשיתי בחיי הוא שטחי ושטותי. כלפי חוץ זה לא נראה כך. יש לי תואר שני במקצוע שלי, מעולם לא הייתי מובטל. אני נראה טוב. וכלפי חוץ עושה רושם של בחור חייכן, עם חוש הומור, עם ידע כללי רחב מאד. אבל בפנים אני מרגיש אפס מאופס... יש לי את ההרגשה שזו רק שאלה של זמן עד שכל הסובבים אותי ידעו זאת. יש לי את ההרגשה פשוט שאני לא שווה כלום, ולא ראוי לכלום. וזה אוכל אותי מבפנים לאט לאט...

חשבתי שזה תלוי במראה שלי - אני גבוה למדי אבל תמיד הייתי מעט מלא (לא שמעתי הערות מאחרים על כך). הרעבתי את עצמי! היום אני רזה מאד! התחלתי לעשות ספורט בקיצוניות. רץ כל שבוע 50 ק"מ בסה"כ. חשבתי שמראה יותר טוב ישנה משהו. לא ממש. אני עדיין מרגיש רע. רע מאד...

לאחרונה הייתי שקוע בהרבה הרהורי נפש... פלאשבקים מהילדות.... כל ההדחקות צצו ועלו. פחד מכשלון, תחושת אפס מאופס שמלווה אותי מאז ילדותי. כל כשלון קטן (ציון בינוני, קושי מסויים אבל לא בלתי-שגרתי שקשור במשימה בעבודה - גרמו וגורמים לי לחוש שאני כשלון טוטאלי). בעיקר- הפחד! פחד ליצור קשרים חברתיים משמעותיים. פחד מקשרים רומנטיים מחייבים (כל פעם שזה היה רציני - ברחתי). חוסר שלווה. תחושת כשלון. תחושה שכל מי שמסביבי עולה עלי עשרות מונים יותר: חכם ממני, יותר מוצלח ממני... אפילו בשיחת ההערכה שהיתה לי במקום עבודתי נרשם בגליון "נוטה להאשים את עצמו בכל פעם שהמשימה נראית מאתגרת (בגלל חוסר נסיון קודם או בגלל שאובייקטיווית המשימה לא פשוטה). חסר סבלנות..."

אני חי בארץ בה החיים רגועים למדי. לא עובדים יותר מידי קשה. המיסים גבוהים והמשכורות לא גבוהות במיוחד - מה שגורם לזה שאין פערים גדולים ואין תחרותיות חזקה. שונה מאד מאשר האוירה בארץ. כך שאני לא יכול להאשים את "תחלואי החברה המערבית" , "תחרותיות וחומרניות" . לרוב האנשים פה יש את כל מה שהם צריכים אבל לא הרבה מעבר לזה. החשש מאבטלה עוני וכו' לא ממש קיימים פה. אז אני לא יכול להאשים את הלחץ והתחרותיות במצבי.

הבעיה שלי היא פשוט דימוי עצמי נמוך בעיני עצמי. עצבות והתחושה שהחיים עוברים לי מול פני והזמן עובר מהר - ושמכאן יהיה רק גרוע יותר: בדידות, זקנה ומוות. אני מתפקד בעבודה אבל הרבה פחות ממה שאני מרגיש שאני יכול. קשה לי להתרכז. קשה לי לקרוא. אני עייף...

האם מה שאני מתאר מאפיין "דכאון"?