מה יהיה איתי???

שלום, אני בת 23 ובשלוש שנים האחרונות אני סובלת מדכאונות שתוקפים אותי לכמה חודשים והולכים. הדיכאון בא תמיד בתקופת החורף ומשנה לשנה הוא נמשך יותר זמן.זה מתחיל מסתם מצברוח רע, עייפות, בכי, הפרזה באכילה ונמשך עד להסתגרות בבית לכמה חודשים טובים,ניתוק קשרים עם כל מי שאני מכירה, פחד לצאת החוצה ולראות אנשים או אפילו לענות לטלפון ולפתוח את הדלת, רצון להיות לבד, לא לדבר כמעט, "לבלות" שעות ארוכות במיטה-בלי להתקלח שבוע ואפילו יותר, אכילה לא מסודרת ומוגזמת, השמנה וכתוצאה מזה-דימוי עצמי מאוד נמוך. גם לפני השלוש שנים האלה סבלתי תמיד בחורף מעצבות והשמנה-מה שגרם לי עוד יותר לשקוע בעצבות אבל לא להסתגר בבית למשך כמה חודשים ולנתק עצמי לגמרי מהחיים כמו שעשיתי בשלוש שנים האחרונות. בשתי הפעמים האחרונות, (אחרי המון כעס ולחצים מצד ההורים שלא ממש עזרו לי) איכשהו כמו מטה קסם,תפסתי את עצמי יום אחד והלכתי לחדר כושר ומשם הכל השתנה-התחלתי לרזות, לחייך, להתלבש, לראות אנשים, לחדש קשרים, לעבוד וכו'..עד לדיכאון הבא! זה תמיד התחיל אחרי שנרשמתי ללימודים גבוהים ומיד עזבתי. אני לא בחורה טיפשה, יש לי בגרות ופסיכומטרי מצויינים וכשאני לא בדיכאון-אני נראית טוב אבל יש לי הערכה עצמית נמוכה. השנה, הדיכאון תקף באמצע החורף (לא בתחילתו-אחרי שחשבתי שכבר נפטרתי מזה לכל החיים!) והוא נמשך עד עכשיו-יותר זמן משתי הפעמים הקודמות.השנה,אימי (שאגב- גם היא סובלת מדכאונות כבר הרבה שנים ולוקחת תרופות) שכנעה אותי לקחת תרופות שלא ממש עזרו (ציפרלקס).שנה שעברה טופלתי ב"מוח אחד" וגם השנה התחלתי ללכת לאותה מטפלת. הצטרפתי שוב לחדר כושר לפני כמה שבועות וחשבתי שהעניינים יתגלגלו מעצמם כמו כל שנה ואני אחזור לחיים לשמחה ולהתלהבות אבל לא!! השנה זה עוד יותר חריף, אני בקושי גוררת את עצמי לחדר כושר (שנה שעברה התמכרתי פשוט והלכתי כל יום!), אני לא יורדת במשקל כמעט וממשיכה לאכול די המון ולא ממש מסודר, אין לי את ההתלהבות שאפיינה את הפעמים הקודמות בהן יצאתי מהדיכאון ובטיפול אני גם לא מרגישה שאני מתקדמת. אני עדיין ישנה די הרבה-אין לי חשק לקום בבוקר והכי מפריע לי-שאני נטל על אמא שלי עם כל ההוצאות הכספיות האלה. אני רוצה לצאת כבר,לעבוד, ללמוד להיות עצמאית, לחזור למשקל הקודם שלי, להתלבש ולהראות טוב! הבעיה אצלי שכשאני נכנסת לדיכאון ומתחילה להסתגר בבית ולהזניח את עצמי, זה הופך לחרדה מלצאת החוצה ולהראות את עצמי וככה אני גם לא יכולה לפתור את הבעיה. כי כדי לצאת מהדיכאון צריך לצאת כמה שיותר החוצה וללכת לטיפול וכן לראות אנשים וכו' אבל אני ממש מתביישת לצאת. מזל שהחדר כושר קרוב מאוד לביתי וגם המטפלת במוח אחד קרובה אלי. יש ימים שיש לי רצון לקום ולצאת מכל התסבוכת הזאת ויש ימים שאין לי כוח לכלום ואני רק רוצה להישאר בבית. לפעמים אני מפחדת שאני בחיים לא אצא מזה ואתרגל למצב הזה-שלא אצליח ללמוד במכללה או אוניברסיטה,לעבוד,לנהל חיים עצמאיים כמו כולם. עזרו לי!