5 שנים הגרועות בחיי-עד מתי?

הכל התחיל לפני 5 שנים...
3 שבועות אחרי שהתחתנתי נזכרתי בהתעללות מינית שעברתי כילדה ואובחנתי כסובלת מפוסט טראומה. הייתי בדכאון ולקחתי רסיטל.
חייתי בתוך זה כשנה וחצי אינטנסיביים כולל טיפולים.

עוד לא יצאתי מזה לגמרי וניסינו להכנס להריון- לא הצלחנו ולכן התחלתי טיפולי פוריות שהיו סיוטיים וכואבים.

בגלל טיפול הפוריות האחרון אושפזתי למשך חודש בבית חולים כי גרם לי לגירוי יתר
תוך כדי גיליתי שאני בהריון(לפחות זה טוב)

את ההריון עברתי כמעט לבדי כי בעלי עובד בעבודה חרא שבקושי רואים אותו

הלידה הייתה טראומטית ומאז (לפני שנה ו-4) ועד היום סבלתי מכאבים חזקים בעקבותיה שתוקנו בניתוח שבוע שעבר.

נולדה תינוקת מקסימה ,אני מאוהבת בה ,היא האושר שלי.אבל היא נורא קשה מבחינת זה שלא ישנה בלילות-יכולה לקום 12 פעמים בלילה ובעלי כמובן לא איתי כי הוא עובד לילות לא מעט.
וגם כשלא הוא לא ממש מראה נכונות לעזור. בוא נגיד שהוא נותן 50% ממה שיכול לתת כשהוא כבר בבית. אני צריכה לקום כל בוקר לעבודה שלא אוהבת ולחזור לזוגיות שלא ממש אוהבת. אנחנו כל הזמן רבים בגלל חוסר השותפות שלו- הוא מודה בזה אבל לא מצליח לשנות. היינו בטיפול זוגי שלא הלך ובהדרכת הורים שדווקא עזרה אך נאלצנו להפסיק בגלל הכסף.

יש לי תואר ראשון שממש לא רוצה לעבוד בו ולכן בחופשת הלידה שלי התגייסתי לקבע. לא אוהבת את מה שאני עושה שם.

עכשיו אני נמצאת בחופשת מחלה מהניתוח המתקן של הלידה, מאז הניתוח אנחנו אצל אמא שלי.ולקאת החזרה לשגרה עשיתי חושבים. כל זה לא מפתיע אותי אני מודעת לכל אלה גם ביום יום ,כל יום. אבל הקושי עכשיו זה לחזור לשגרה הגועלית הזאת
כל כך לא בא,אני כל כך לא רוצה ,אין לי כוחות להתמודד שוב עם הכל לבדי.

אני מרגישה תקועה- לא יכולה לצאת ולא להכנס לשום מקום.
טיפול לא יכולה לממן, דרך הצבא זה קשה מאוד ולכן מעדיפה לוותר


מצד אחד אני לא מרגישה שאני בדכאון-אני הרי יודעת מה זה לצערי
מצד שני הכל כל כך רע ולא טוב לי עם כלום
והכי מתסכל שאין לי מה לעשות ולכן מרגישה תקועה

האמת שהסיבה היחידה שאני כותבת פה זה כדי להשתחרר קצת כי אין לי עם מי לדבר על זה, הרי ברור לי שאין לי לך ממש כיצד לעזור. חוץ מלהגיד לכי לטיפול שבלתי אפשרי או חפשי עבודה אחרת שגם בלתי אפשרי.