שיחה שלי ושל אמא שלי על מחלה שלי.

אמא: הכל בסדר? אתה נראה לחוץ
אני: את רוצה לדעת את האמת? אז כן אני לחוץ.אני מודכא. אני לא
יודע מה לעשות יותר. החיים שלי חומקים לי בין האצבעות. וכל מה
שאני יכול לעשות זה להסתכל מהצד. אין לי שליטה בחיים שלי
ואף פעם לא הייתה לי.
אמא: מה פתאום עשית הרבה בחיים שלך. היית לוחם בצבא
אני: כן הייתי לוחם. וכמה שזה היה לי קשה,אני יודע שיכולתי
להיות משהו הרבה יותר טוב. יכולתי להתקדם, במקום זה נתקעתי
במקום. ועכשיו אני צריך למוצא עבודה, ואפילו את זה אני לא מסוגל לעשות.
אמא:...
אני: ואיפה את היית כשהייתי צריך עזרה? איפה אבא היה?
אין יום שאני לא חושב על זה. על איך אנשים מסתכלים עלי, איך שהם צחקו עלי,
איך כל החלומות שלי בחיים נהרסו. את שואלת אם אני מדוכא?
אני לא זוכר מה זה להיות שמח! הבן שלך השתגע אמא! הבן שלך כבר מזמן מת!
אז תגידי לי שהכל יסתדר. תגידי שאנחנו נפתור את זה...
גם אם הייתי שומע את זה מעצמי לא הייתי מאמין בזה. אבל אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך
כל הפעמים שהייתי צריך להגיד ולא אמרתי, אני אוהב אותך!, זה רק כי זה גרם לי להרגיש יותר רע.
את הסיבה היחידה שאני עדיין חי, רק בגלל שלא רציתי לפגוע בך, כי אני אוהב אותך!