צריכה עזרה

שלום לך אישה יקרה,
זה מיטען גדול מאוד שאת סוחבת על הלב שלך. מאוד קשה ליחיות בהרגשה כזאת. זה כל כך חזק, שזה משתלט על כל הגוף.
אבל רציתי לשאול אותך, כמה זמן את כבר מרגישה ככה?
את זוכרת את עצמך בלי התחושה הכל כך חזקה הזאת?

זה נשמע שאת רוצה לצעוק את זה!!!! כל כך חזק שכל העולם ישמע!!! אבל זה איכשהו נשאר עצור בתוכך.

אני רק רוצה להגיד לך, דרך דפי האינטרנט המרוחקים האלא. שמעתי אותך
ולמרות שהעצבות הזאת כל כך משכנעת, למרות שנראה שאין שום סיכוי לשינוי, הרבה פעמים העננות משתנה ואפשר לראות קצת שמש, ואז כל נקודת המבט משתנה.

בכל אופן, אשמח לשמוע ממך עוד, פה על גלי הפורום.
שולחת לך מחיפה קצת חום, מקווה שהוא יגיע
טלי

מרגש עד דמעות לזכות לחום שלך, גם זה באנטרנט. תודה רבה לך

אני חושבת שרוב המבקרים בפורום הזה מכירים, ולו במקצת, את הרגשתך. ותאמיני לי, יש גם דברים גרועים יותר.... קודם כל- כל הכבוד לך על ההתחשבות במשפחה ושאפילו בתוך כל הקושי שלך את מסוגלת להיעצר ולחשוב על ההשלכות שיש למעשים שלך על סביבתך. לא כל אחד מסוגל לזה וזה ה-מ-ו-ן.
אני חושבת שמאוד כדאי לך לפנות לעזרה מקצועית, כי יש מענה לקשיים שלך. נסי לדמיין את עצמך שמחה להיות בחיים, שמחה לפגוש אנשים ולתקשר איתם, מעניקה ומקבלת יותר אהבה, חיה את החיים האלה כפי שכל אדם אחר שלא סובל מדיכאון חווה אותם....
אני שולחת לך את כל האהבה והתמיכה ומאחלת לך שתצליחי להציל את עצמך ושיום אחד תוכלי להביט אחורה ולדעת שהחלק הזה בחייך נגמר וכבר לא מאיים על הקיום שלך בשלמות ובאושר...

מסכימה עם ענת,
יש הרבה יותר דרכים שאת יכולה לעזור לעצמך משאת חושבת,
חלק מהעינין הזה של הדיכאון הוא שהוא מספר סיפור כזה שאין תיקוה. אבל זה לא האמת!

יש הרבה אנשי מיקצוע, ורבים מהם יכולים לעזור.
פיתאום משהו בתנאים החיצוניים משתנה, ואז כל החווה משתנה

:)
בכל אופן,
נשלח לך עוד חיבוק,
ואם יש משהו שאני יכולה לעזור פה,
תכתבי
לילה טוב
טלי בר

זה לא שרע לי, כלומר- לא רע לי בגלל משהו שקרה, העבר שלי לא מייסר אותי
אני פשוט לא רוצה לחיות. התעייפתי, מיציתי, "הבנתי את הקטע", אני לא מיוסרת משום דבר בעבר, חייתי חיים טובים מבלי שפקדה אותי שום טרגדיה - אין שום סיבה או הצדקה למציאות כפי שאני חווה אותה בפנים- צער עמוק, כאב, עצבות, בדידות קשה. נמאס לי להרגיש כל הזמן לבד. זה לא באמת קשור למי או כמה אנשים סביבי, אני תמיד מרגישה לבד. ונמאס לי. לא מאמינה בעתיד, לא ממש בא לי לנסות לתת צאנס לכלום. אני עייפה. מאווד מאוד עייפה. רוצה לישון. לא רוצה לקום. די. הספיק לי.
לא מתכוונת לקחת כדורים. הלכתי לפסיכולוגית שמאוד עזרה בזמנו אבל בסוף- אני תמיד לבד מאוד. אין לי כח לזה. אני חושבת שיש דבר כזה שנקרא חינוך לדכאון- כשאתה גדל בבית כזה שבסוף אתה לא יודע אם העצבות היא בך או שפשוט אין לך מושג מה עושה בנאדם שלא רע לא. אז שמונה שנים אחרונות אני גרה בחול, רחוק מהם. אכן זה יותר טוב. אבל עדיין- את המשפחה אי אפשר להחליף, ומסתבר שגם לא למצוא לה תחליף. כל אשה מבוגרת ברחוב- אני מדמיינת איך זה יהיה אם היא תהיה אמא שלי. כל גבר/ חברה שאני פוגשת- אני רוצה שירצו אותי. אבל אני יודעת שאף אחד אף פעם לא יוכל לרצות אותי כמו שאני ארצה אותו. ונמאס לי להרגיש ככה. שונאת לרצות ולחפש יחס.

את אומרת שהיו לך חיים טובים ללא טראגדיות, אבל מצד שני את אומרת שאת מגיעה מבית שהביא אותך למצב שאת לא יודעת איך חיים אנשים שטוב להם עד שהיית צריכה לברוח מהם לארץ אחרת. אני מהמרת שיש הרבה בעבר שלך אבל את נוטה לזלזל בזה ולומר שיש דברים הרבה יותר גרועים ושאת סתם מתבכיינת. אבל זה לא נכון! תחשבי על זה- אם תקחי ספינה מלאה זהב מסוחר אמיד ותקחי ספינת צעצוע אהובה מתינוק- מי יצטער יותר? הרי שניהם יצטערו באותה מידה! הכל יחסי, מה שאת עברת בחיים שלך יכול היה להרוס לך הרבה יותר מאשר לבן אדם אחר שעבר דברים "קשים" בהרבה. לא לכולם יש את אותם היכולות הנפשיות להתמודד עם דברים ויש אנשים שהם רגישים יותר מאחרים...
ועוד דבר- נכון שתמיד קל יותר להרוס מאשר לתקן? כמה זמן היית בטיפול? תזכרי שמה שנהרס בך נהרס במשך כל השנים שבהם גדלת שזה יכול להיות בין15-30 שנים, אז בודאי לתקן את הכל ייקח הרבה מאוד זמן, אולי שנתיים, אולי חמש כל אחד והקצב שלו אבל ודאי שאין פה קסם מהיר וקל אלא רק עבודה ארוכה וקשה מאוד....
מחזיקה לך אצבעות ומקווה שתצליחי לצאת ממעגל הדיכאון...

אני שומעת את היאוש שאת מבטאת. זהו יאוש - נעים מאוד.
אבל העינין הוא כזה,
כרגע את חיה, אפילו שיש בך חלק מיואש, שכבר נמאס לו, ולא רוצה ליחיות, את חיה!
קמה בבוקר, נושמת, הולכת ברחוב עושה מה שאת עושה, וחיה
ומעבר לדברים הקשים שאת מתארת, מעבר לעננות החושך, תאמיני לי, יש גם אור, שמש, חיים.
הסבל הוא חלק מהחיים שלך כרגע, והמון אנשים סובלים (אולי אפילו כולם).
אבל העינין הזה אם הסבל, זה, שאת לא חייבת לתת לו את כל המקום.
הוא לוקח אותך למטה, אבל את לא חייבת לתת לו יד. בין כל המחשבות הקשות האלא יש עוד דברים יפים, קחי אוויר נעים לתוכך.
תחיכי לעצמך. אני מחיכת עכשיו אליך, אני יודעת שאת יכולה להרגיש את זה.
את בתקופה קשה - אבל יש בך עוד המון המון - בטוח
יש עוד מעבר למישפחה, מעבר לבדידות - את מוצאת בתוכך את הכוח לחיך פנימה ואז לאט לאט אנשים מחיכים אליך מבחוץ.
בדידות זה תחושה קשה מאוד, אבל היא נתונה לשינוי, היא לא חייבת להשאר כל החיים....

ודבר אחרון,
בין טיפול פסיכולוגי, וטיפול תרופתי, יש עוד אפשרות.
אני מגיעה מהתחום של הדיקור הסיני. הוא עובד על התפר הזה שבין הגוף לנפש. אם יודעים לעבוד איתו, אפשר מאוד להשפיע על התחושות בגוף, והרגש. ראיתי את זה כל כך הרבה פעמים בקליניקה.
אני לא יודעת באיזה ארץ את גרה כרגע, אבל אני מציעה לך לנסות.

שיהיה לך לילה טוב
מחכה לשמוע ממך
טלי