שנים של דיכאון

אני בת 28 מדוכאת כבר הרבה שנים אני חושבת שמגיל 12, אולי גם כל החיים, אין טריגר מיוחד שגרם לי להרגיש בדיכאון, אך עולמי בגדול התחיל להחשיך שהגעתי לגיל ההתבגרות. התחברתי מאוד לשירים של אביב גפן שדיברו על מוות ועצב, הייתי כותבת בעצמי שירי דיכאון, הייתי במצוקה ואף החצנתי אותה לבשתי כל הזמן שחור, הרבה שחור בעיניים, התחלתי לעשן ולשתות בסתר (עד שהגעתי לצבא) חתכתי את עצמי בסכין גילוח בידיים ברגליים ובבטן מבי"ס שלחו אותי למספר פסיכולוגים שלאף אחד לא התחברתי, חשבתי שהם רוצים רק להרע לי ולא שיתפתי פעולה, פעם שלחו אותי גם לשלוותא לאבחון, ונפגשתי עם פסיכולוגית מהמרפאה שם, שגם אותה לא סבלתי, בנוסף הרגשתי שהורים שלי מתביישים בי ושאני מעמיסה עליהם, כך שהפסקתי להחצין את המצוקה שלי והכל נשאר בפנים חבוי היטב. עברתי מספר הטרדות מיניות בחיים שגרמו לי לפחד פחד מוות מגברים, אנשים שהכרתי נרצחו בפיגועים. חברה טובה מאוד שהייתה לי נרצחה באכזריות על ידי דוד שלה. כאשר התגייסתי לצבא שירתי בתפקיד בטחוני והיו לי חרדות רבות, הרגשתי שכל יום אני עומדת למות שכל יום הוא יומי האחרון, זאת הייתה תקופה של פיגועים רצחניים. בעשור שחלף עשיתי תואר ראשון ואני עובדת כמה שנים במקום עבודה בעיקר מול מחשב. למרות כביכול שאני מתפקדת בחיים, במשך כל הזמן הזה, רע לי וחשוך לי ועצוב לי. יש לי חברה אחת ויחידה ונדירה שעוזרת לי, אני לא יוצאת לבלות אין לי כח לצאת עם אנשים יש לי גם פחד לדבר שיחות חולין עם אנשים אני לא אוהבת שנוגעים בי, לא היה לי חבר מעולם, אין לי חשק למין בכלל, מעולם לא היה לי..... אני שונאת את הגוף שלי , ובחודשים האחרונים התחלתי להקיא כמעט כל יום. אני מטופלת אצל פסיכולוגית מזה כמה שנים, אני חושבת שהיא מקסימה, אולם יש דברים שאני לא מצליחה לדבר עליהם אני פשוט לא מסוגלת. בחודשים האחרונים התחלתי ליטול ויפקס אני לא בטוחה שזה עוזר לי.
בקיצור ממש רע לי ואני מרגישה שכל יום שעובר כוחותיי הנפשיים עוזבים אותי, אני חושבת המון על המוות ושאולי יהיה לי טוב אחרי שאמות.