נכנסתי לדיכאון לא מזמן

אני סובל מדיכאון וחרדות כל חיי, בגיל 6 היה לי פחד "מה יקרה כשאני אמות", למשל. זה נובע מיחס רע כלפיי בבית מצד כל בני המשפחה. אבל חשבתי שכבר יצאתי מדיכאון.

אני סטודנט, ולאחרונה נכנסתי לדיכאון, כי קרו דברים בכיתה שהזכירו לי את בית הספר (בבית הספר הייתי מאד לא מקובל, ומה שמטריד, ומטריד אותי כל החיים, הוא כשמישהו מציק לי. זה לא יוצא לי מהראש. אפילו אם אני מחזיר לו זה לא תמיד יוצא מהראש, עד להצקה הבאה, כאילו יש לי בראש חור פתוח של הצקות שחייב להתמלא).

אני לוקח ציטלופראם, יש לי בעיה בחשק המיני, ואני לא ישן בכלל, אני לא ישנתי חודש ושבוע בערך. זה מטריד. בנאדם צריך לשכוח מהצרות לפעמים בכך שהוא ישן. מי שלא ישן, לא מפסיק לחשוב.

באופן כללי אני מרגיש מאוזן, אבל לא בצורה נעימה. התרופה לא גורמת לי חשק לעשות דברים כפי שקיוויתי שתעשה. למרות שמי אוהב ללמוד... לא אני. אני מעדיף כבר לשטוף כלים - לפחות בזה אני בטוח אצליח וזה ייגמר וזהו זה.

אחד מהפחדים הרבים שלי, אחד הדומיננטיים קרוב לוודאי, הוא האם אני אומר את הדברים "הנכונים". למרות שבפועל אני לא חושב שיש לי בעיה כזאת. זה נובע מכך שלא התקבלתי בבית הספר, והנחתי שזה משהו בסיסי בצורת הדיבור שלי, וכדומה. וגם אף פעם לא הייתה לי כתף חמה להתנחם. רק כל מיני בולשיט סטייל "דונט וורי בי האפי".

יש גם את אלה שמאשימים את הדיכאון בכך שהם אינטיליגנטיים משאר החברה. הייתי פעם כזה. אני אינטיליגנטי, אבל לא משהו יוצא דופן. חוץ מזה, מה איכפת לי מזה? זה עושה לי טוב? זה הישג שלי בזכות מאמץ מצידי?

אני הטיפוס המפקפק, ולאחרונה נפתחתי יותר לשיטות אלטרנטיביות (שאני עדיין לא מאמין בהם): אמא שלי קנתה לי שמן להרחה שאמור לשפר לי את הדיכאון, והוא עובד, כי כל פעם שאני מריח את זה, אני מתחיל לצחוק כי אני יודע שזה בולשיט.

לאחרונה חשבתי על כך שבעצם אנשים עם בעיות ייחודיות, הם גם אלה שמצילים את החברה בעצם, לפעמים, כי אם מישהו יותר רגיש למשהו - לבעיה אמיתית שקיימת אבל אחרים מתייחסים אליה פחות כי בהם היא פגעה פחות, אז הוא בעצם זה שיכול להציל את החברה מה'צונמי' ההולך לבוא (בעיות שלא מטפלים בהם, הרי גדלות). אבל לא איכפת לי משאר החברה, רק מעצמי. (ומחברים כמובן).

היום שוב אמרתי לעצמי ללמוד, ושוב בזבזתי את היום כמו ילד קטן. אני חייב להיכנס לתלם.