דיכאון וחרדה

שלום,
החבר הכי טוב שלי מהגנון בערך בבעיה. אנחנו היום בני 29.
עד תקופת הצבא פלוס מינוס, הוא היה אדם שמח, מלא חיים ומצחיק.
בלי קשר לשירות הצבאי (שירות רגיל ללא בעיות מיוחדות) בחמש השנים האחרונות מתחילת הלימודים באוניברסיטה ועד היום, לימודי תואר שני הוא מדרדר.
אני כבר לא יכול להזכר מתי ראיתי אותו צוחק ומחייך.
מלבד לעובדה שבאופן תמידי הוא טרוד אם בדברים הקשורים אליו או לאנשים הסובבים אותו וחשובים לו, כבר תקופה ארוכה שהוא לא ישן כמו שצריך. הוא מתעורר כל לילה בין 4 ל-6 בבוקר, מסתובב עייף וטרוד.
המצב מחמיר במיוחד כאשר החיים מובילים אותו להתמודד עם סיטואציות מסובכות יותר מהיומיום.
(בחינות, פגישות חשובות בעבודה ועוד...)במצבים כאלה הוא כבר ממש קורס, לא ישן לילות שלמים ומרגיש כאילו הוא חולה בשפעת. בטן מתהפכת ופיצוץ ראש.
חשוב לציין, שלמרות הכל הוא אדם מצליח ומוצלח, מנהל צוות בחברה גדולה, בעל תואר ראשון בהצטיינות ומתחיל תואר שני.
הוא מאוד מתנגד לקבל עזרה.
לחצתי עליו תקופה ארוכה ללכת לדבר עם מישהו. הוא פנה לטיפול פסיכולוגי. עבר כ-10 פגישות שבסופן טענה הפסיכולוגית כי אין טעם יותר ואו שיפסיק או שיפנה לטיפול קבוצתי. (לפחות כך הוא מספר, אי אפשר אף פעם להבין ממנו מה קרה שם בדיוק)
בכל אופן, כל החוויה גרמה לו רק לרצות פחות לקבל עזרה ועל פסיכיאטר וכדורים הוא לא מוכן לשמוע בשום אופן. הוא מלא בסטיגמות ודיעות קדומות לנושא.
אני לא מתיימר להיות רופא אבל זה נראה לי כמו מקרה שכדור נכון יכול לשפר לו את איכות החיים בצורה מדהימה.
1. איך הייתם מציעים לי לשכנע אותו לנסות לעזור לעצמו?
2. מה הייתם ממליצים לא לעשות? האם לנסות פסיכולוג נוסף או לפנות לפסיכיאטר כבר בשלב הזה.
מיותר לציין, שהטיפולים מאוד יקרים אז אנא קחו זאת בחשבון בתשובתכם.
3.מה עושים עם אנשים שלא מוכנים לשמוע את המילה כדורים? הם ממשיכים לסבול, ואז מה?

תודה רבה על התייחסותכם וסליחה על המכתב הארוך.