אבודה ומפורקת

שלום, מירית.

אני גם בת 33 שעוברת תקופה קשה. אני יכולה לומר לך שמה שעוזר לי זה קודם כל לחלק את הזמן לחלקים "ניתנים לעיכול" - לעבור כל יום בפני עצמו, או אפילו לעבור שעה שעה. יש בדיחה - "איך בולעים פיל?.... בביסים קטנים". אל תחשבי יותר מידי רחוק, רק על משך הזמן איתו את יכולה להתמודד.

דבר שני שלמדתי הוא שכניראה דברים לוקחים זמן ושמותר לכאוב ולבכות. רק חשוב לזכור שזה יעבור מתישהו, הרי שום דבר לא נשאר אותו דבר לנצח. תמיד יש שינויים. צריך רק סבלנות ואורך רוח.

כרגע אני משתדלת לעשות דברים שעושים לי טוב - התעמלות כמו פילאטיס, יוגה, הליכות; מוזיקה; ספרים; שיחות עם חברות. בתקופה הכי כואבת אפילו דאגתי לכך שלא אשאר כמעט לבד - רוב הזמן הקפתי את עצמי באנשים קרובים. לא צריך ממש לדבר כל הזמן - גם נוכחות של מישהו שבוטחים בו יכולה לעזור.

בנוסף, אני כותבת את הדברים והרגשות הכי פשוטים במחברת. פשוט שופכת הכל. לפעמים זה עוזר ולפעמים לא, אבל שווה לנסות.

אני לא אשת מקצוע, אבל אם מצבך כל כך קשה עד כדי חוסר תפקוד בכל מסגרות החיים - למה לא לשקול טיפול תרופתי לתקופה מסויימת או להיעזר במטפל/ת שלך לעיתים יותר תכופות?

מקווה שעזרתי במשהו. תהיי חזקה.

תנסי לשנן לעצמך שאת הכי חשובה עכשיו
הנפש שלנו זקוקה לליטופים
גם אני במצב דומה ונכון לעכשיו אני נעזרת בתרופה לדיכאון
הבן זוג שלי עושה הכל בשביל לשגע אותי, הוא אומר שהוא אוהב אותי אבל חייב למצוא בת זוג רווקה בלי ילדים (שנינו גרושים עם ילדים).

שלום, מירית.

אני גם בת 33 שעוברת תקופה קשה. אני יכולה לומר לך שמה שעוזר לי זה קודם כל לחלק את הזמן לחלקים "ניתנים לעיכול" - לעבור כל יום בפני עצמו, או אפילו לעבור שעה שעה. יש בדיחה - "איך בולעים פיל?.... בביסים קטנים". אל תחשבי יותר מידי רחוק, רק על משך הזמן איתו את יכולה להתמודד.

דבר שני שלמדתי הוא שכניראה דברים לוקחים זמן ושמותר לכאוב ולבכות. רק חשוב לזכור שזה יעבור מתישהו, הרי שום דבר לא נשאר אותו דבר לנצח. תמיד יש שינויים. צריך רק סבלנות ואורך רוח.

כרגע אני משתדלת לעשות דברים שעושים לי טוב - התעמלות כמו פילאטיס, יוגה, הליכות; מוזיקה; ספרים; שיחות עם חברות. בתקופה הכי כואבת אפילו דאגתי לכך שלא אשאר כמעט לבד - רוב הזמן הקפתי את עצמי באנשים קרובים. לא צריך ממש לדבר כל הזמן - גם נוכחות של מישהו שבוטחים בו יכולה לעזור.

בנוסף, אני כותבת את הדברים והרגשות הכי פשוטים במחברת. פשוט שופכת הכל. לפעמים זה עוזר ולפעמים לא, אבל שווה לנסות.

אני לא אשת מקצוע, אבל אם מצבך כל כך קשה עד כדי חוסר תפקוד בכל מסגרות החיים - למה לא לשקול טיפול תרופתי לתקופה מסויימת או להיעזר במטפל/ת שלך לעיתים יותר תכופות?

מקווה שעזרתי במשהו. תהיי חזקה.

שלום, מירית.

אני גם בת 33 שעוברת תקופה קשה. אני יכולה לומר לך שמה שעוזר לי זה קודם כל לחלק את הזמן לחלקים "ניתנים לעיכול" - לעבור כל יום בפני עצמו, או אפילו לעבור שעה שעה. יש בדיחה - "איך בולעים פיל?.... בביסים קטנים". אל תחשבי יותר מידי רחוק, רק על משך הזמן איתו את יכולה להתמודד.

דבר שני שלמדתי הוא שכניראה דברים לוקחים זמן ושמותר לכאוב ולבכות. רק חשוב לזכור שזה יעבור מתישהו, הרי שום דבר לא נשאר אותו דבר לנצח. תמיד יש שינויים. צריך רק סבלנות ואורך רוח.

כרגע אני משתדלת לעשות דברים שעושים לי טוב - התעמלות כמו פילאטיס, יוגה, הליכות; מוזיקה; ספרים; שיחות עם חברות. בתקופה הכי כואבת אפילו דאגתי לכך שלא אשאר כמעט לבד - רוב הזמן הקפתי את עצמי באנשים קרובים. לא צריך ממש לדבר כל הזמן - גם נוכחות של מישהו שבוטחים בו יכולה לעזור.

בנוסף, אני כותבת את הדברים והרגשות הכי פשוטים במחברת. פשוט שופכת הכל. לפעמים זה עוזר ולפעמים לא, אבל שווה לנסות.

אני לא אשת מקצוע, אבל אם מצבך כל כך קשה עד כדי חוסר תפקוד בכל מסגרות החיים - למה לא לשקול טיפול תרופתי לתקופה מסויימת או להיעזר במטפל/ת שלך לעיתים יותר תכופות?

מקווה שעזרתי במשהו. תהיי חזקה.