דיכאון וחרדה

שלום רב, שמי מיכל, ואני בת 17.5. כבר מכיתה ח', לאחר מלחמת לבנון השניה נכנסתי לדיכאון קשה..אני כברא נהנית מכלום. כל הזמן כועסת. יש לי הרגשת ריקנות ואני רדישה לסביבה..מגיל צעיר יש לי חרדת נטישה, מכיוון שאמי כל הזמן "מאיימת" שהיא תקום יום אחד ותעזוב לפינלנד (היא פינית וכל משפחתה שם). מה שגרם לי לחוסר ביטחון גדול מאד, מה גם שהיחסים ביניו לא משהו, אני מפחדת גם מהחושך נורא ( לא יודעת אם זה קשור). תמיד היא הייתה מקללת אותי. מרביצה לי. גם אבי החטיף לי לפחות פעמיים. וזה מוזר שלאחר כל המכות אני בכל זאת רוצה את קרבתם למרות שהם ממשיכים לדחות אותי. חשוב לציין שסבתי חולת מאניה דיפרסיה וזה תורשתי אצלנו במשפחה..גם לאמא שלי היה דיכאון קל. וכשסיפרתי להם על הדיכאון שלי בקושי רב, אמי צחקה עליי. ואבא שלי רק צעק ואמר לי שאין לי שום בעיה שאני צריכה לחייך והכל יהיה בסדר..כלומר להעמיד פנים. הייתי אצל פסיכולוגית כשתיים וחצי וזה לא ממש עזר. חשוב גם לציין שאמי מעדיפה שאני אסבול מאשר שאקח כדור שיגרום לי אולי להרגיש טיפה יותר טוב, המצב הזה פשוט משפיעה עליי בבית ספר, אני לא יכולה לקיים מערכת יחסים כלשהי-אנימרגישה דוחה ונגעלת מעצמי.
רציתי לדעת מה אוכל לעשות כדי לעזור לעצמי.