מה עדיף - סבלנות או בכוח?

שלום רב,
הנני בת 21 ומאובחנת במחשבות טורדניות, OCD, חרדה חברתית ודכאון קליני (למיטב ידיעתי). טופלתי לפני שנה וחצי ב-30 מ"ג ציפרלקס ביום במינון מתגבר ואז יורד במקביל לטיפול בשיחות עד שבאפריל האחרון הפסקתי מיוזמתי ליטול 5 מ"ג ציפרלקס ומאז חווה מחלות ויראליות חוזרות והתגברות חרדות ודכאון.
לפני חודש עליתי שוב על מינון מתגבר של ציפרלקס (במקביל לנטילה שרירותית של עד 3 כדורי קסנקס ביום לטיפול בחרדות עד השפעתו המוחלטת של הציפרלקס) וכן במקביל לשיחות.
מיותר לציין שדי קשה לשכנע אותי בטעם החיים, אם כי מעולם לא ניסיתי התאבדות.

יש לי 2 שאלות חשובות -
1. מה המקום שלי בעזרה ליציאה מהמצב?
בטיפול הראשון לקח כחודש וקצת לחזור לתפקיד בצבא שבמהלכו כמעט ורק ישנתי (חשוב לציין ששירתתי עוד שנה ורבע בהצלחה בצבא כשהטיפול נעשה באופן פרטי מכספי הוריי).
זה בדיוק מה שעובר עליי גם הפעם (כחודש על ציפרלקס וקסנקס) וידוע לי שניתן לעזור למצב בעזרת תזונה נכונה יותר, פעילות גופנית סדירה ומסגרת מסודרת יותר, אלא שתחושתי הפנימית מקשה עליי מאוד לעשות את כל אלו. חזרתי להיתמך מאוד בהוריי אשר דואגים לי תזונתית, ב"הובלה" לפסיכיאטרית ולפסיכולוגית לפגישות ואף תעסוקתית - רואה טלוויזיה רוב היממה ובשארה ישנה. בזמן זה, כמובן שהדכאון גבר והחרדות רק גדלו, אינני מדברת, רק לעיתים עם הוריי.
הפחד העיקרי שלי הוא מה"מה יגידו" אם למשל ארוץ ברחוב בשביל ספורט ואפגוש מכר/ה והכי גרוע אם אפגוש מישהו מהצבא.
האם ממליץ/ה כן לדחוף את עצמי לצאת מהבית ולעשייה בכלל או לחכות "עד יעבור זעם" בסבלנות ורק כשארגיש מוכנה לגמרי להתחיל בשיקום?

שאלתי השנייה היא:
2. האם ידוע על אנשים מצליחים מאוד שסבלו עד גיל מאוחר מדכאונות וחרדה, התגברו עליהם וקיימו חיים מצליחים ושלמים עם משפחות, קרייריות וכו' על אף שלא הצליחו במסגרות חינוכיות וחברתיות כמו בי"ס וצבא? אם כן, האם יש דרך טיפול מומלצת במיוחד המשותפת לאותם אנשים?

תודה רבה מראש על ההתייחסות,
מיואשת קלות...