האם זה דיכאון?

שלום לכם,

ראשית אני מאוד מעריכה את הפורום המפרה והתומך הזה -יישר כח!!!

אז ככה..
אני בת 25 נשואה 4 שנים +1.
בחודשים האחרונים אין לי חשק למגע/קרבה כלשהי עם בעלי.
אני חשה מרוקנת מאנרגיות כאילו דעכה האהבה לחלוטין ואני אפילו הודתי בפניו שכל גילויי החיבה מאולצים.

מוזר מאוד שאין כמעט יחסים אינטימיים ואם יש אני לא נהנית מהם בכלל. מה שעוד יותר מוזר שזה קורה בשלב כה מוקדם של הנישואין- הבנתי מחברות שנשואות קרוב ל-6 שנים שאין אצלם שחיקה שכזו והסקתי שמצבי באמת קשה.מה שעוד מוזר שגם בתקופות שהזוגיות סבירה ומסתדרים ואפילו יש רומנטיקה-אני לא מצליחה להגיע להשתוקקות כלפיו.
ממש תחושה של שעמום,חוסר שביעות רצון,אפילו מעט דחייה.
אני חשה כאילו אזל ממני היצר המיני! זה ממש תמוהההה...
הבהרתי לו(אנחנו מדברים בפתיחות גדולה-בעיקר מצידי)שנראה לי שהתנהגויות מסוימות שלו במשך היום,הרגלים שלו ובעיקר-העובדה שהוא מחוסר תעסוקה כרגע מאוד משפיעים עלי ועל המשיכה שלי כלפיו-אך זה לא ממש משנה את המצב.

חוץ מזה, אני חוששת שהתחושות השליליות כ"כ נטמעות בי כך שגם אם הוא ישתנה ויעבוד סוף סוף בעבודה מסודרת(הוא מאוד לא יציב בעבודות-עובדה שמטריפה אותי!!!!)גם אז יהיה לי קשה לחזור להתלהבות של פעם שהייתה בשחקים.
אני פתאום קולטת שאולי הוא בכלל לא הטיפוס שלי,שהוא לא גברי מספיק שאנחנו ממש לא משדרים על אותו גל,השאלה היא אם יש סיכוי שהתחושות ישתפרו וישתנו? האם זו תקופה שתחלוף??
הוא כ"כ צפוי,מקובע מרובע ,מעצבן ,מתיש ומעייף אותי שקשה לי אפילו להסביר לאיזו רמה עמוקה של תשיישות נפשית הגעתי, אני חשה שאין לא מה להציע לי -שום עיניין בשום תחום,
הוא לא מסקרן אותי בכלל!
אני ממש מדוכאת מהמחשבה שאחיה עוד הרבה שנים עם בעל שאני לא נמשכת אליו......
לעיתים אני מהרהרת ביני לבין עצמי שהילד שלי הוא האור-ועצם המחשבה מבאסת ומבהילה!
אני במצב שאין לי כח אפילו לבכות..
כמו פלאפון שלא הוטען שנים...

התחתנתי צעירה ,תמה ולהוטה ואני חשה שאין לאן לברוח...

בבקשה-אל תעלו בפני את האופציה של לגשת לטיפול/ייעוץ זוגי מפני שאין לי תקציב.
רציתי לשאול האם ע"פ התיאור שתארתי לכם אני סובלת מדיכאון ברמה כלשהי?
אודה לכם אם תוכלו לתת לי כיוון חשיבה שיוציא אותי מעט מן האווירה העכורה הזו. תודה.