זקוקה לעזרה.

בת 20, מעולם לא הייתי בטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי כלשיהו.
חווה משהו שהייתי מתארת כהתקפי חרדה ודיכאון, ימים שלמים שבהם הדופק עומד על 150 ומעלה, אפילו אם אני רק יושבת או מתכוננת לשינה. הרגשת חנק, נשימה מאוד שיטחית, סחרחורת, ריקנות, ניתוק כמעט מוחלט מהסביבה. ניסיתי להרגיע את עצמי ו"להחזיר את עצמי למציאות" על ידי יציאה לציבור וניסיון לשוחח עם אנשים ולעשות את הפעולות היומיומיות שלי אבל כלום לא עזר. הרגשת אי נוחות, דיכאון, מחנק, איבוד שליטה, ופחד. הבנתי שהתקפי חרדה אורכים לא יותר מכמה שעות ואצלי זה נמשך לפחות שלושה ימים ככה שאני לא בטוחה איך לאבחן את זה.
בערך מתחילת גיל ההתבגרות אני חווה דיכאונות חוזרים, ניסיון התאבדות בערך בגיל 13 ע"י נטילת קופסה שלמה של "קלונקס" (תרופה שהיתה רשומה לאמא שלי באותה תקופה), אחרי גיל 18 זה החמיר והדיכאון העובר ושב התלווה בניתוח יתר של הכל, מחשבות רעות ושליליות שרצות בראש ללא שליטה, בעיקר לפני שינה המצב נהיה ממש רע. מחשבות על מוות של קרובים, מחשבות על מחלות, על נטישה. אי יכולת להתמודד עם דברים טובים שקורים ורגעים טובים בחיים גורמים לי להרגשת אי נוחות, כאילו שאני מעדיפה שיהיה לי רע מאשר טוב, כי לא יודעת איך להתמודד עם הטוב.
כשאני מנסה לשלוט בפרצי המחשבות זה רק מחמיר, כאילו אני מנהלת קרב עם הראש שלי. חוסר שלווה תמידי, מחשבות על המוות והיקום והחיים שאחרי, מחשבות על משמעות ושאלת שאלות שאין להן תשובה, קושי להשתלב ב"חיים האנושיים" והדברים שמעניינים את האנשים ביומ- יום. הרגשה של בדידות, שינאה עצמית. לפעמים אני מסתכלת במראה שעות והכל נראה לי כל כך עקום ומכוער ומעוות ויש לי חשק לגלח את הראש או חשק לקלף מעצמי את העור. רוב הזמן אני בשליטה אז לעולם לא אעשה משהו כזה לעצמי. אבל בנוגע לפציעה עצמית, הרגל שיש לי מאז גיל ההתבגרות, במצבים ממש קשים של חוסר שליטה ואיבוד השפיות והמון כעס הייתי חותכת את עצמי לעיתים די קרובות, עכשיו אני עושה את זה הרבה פחות, ומשתמשת במספריים שאינן חדות ושמה לב שלא אעשה משהו מסוכן. זו דרך מאוד לא בריאה לשחרר כעס או רגשות שעולים על גדותיהם, אבל לצערי זה עובד טוב יותר מלבעוט בקיר או לצעוק לתוך כרית.
אני פורקת את כל זה רק עכשיו מפחד שאשאר לבד בעולם, כי אני הורסת על מערכת יחסים שהיתה לי, והפעם זה נורא חשוב לי... אני חוווה מצבי רוח קיצוניים, שימחה ואז דיכאון נוראי כמה שעות לאחר מכן, משנה את השיעות שלי כל הזמן. לפעמים פשוט מרגישה ריקה, כאילו אני לא מסוגלת להרגיש או לאהוב, הרגשת ריקנות מפחידה פשוט... פחד ממחוייבות, הרגשת מחנק תמידית, רצון לברוח, גם מהטוב, תמיד רצון לברוח.. אני מודעת לעובדה שיש לי בעיה. אני צריכה עזרה..
איזה טיפול אני צריכה? מה יש לי? משהו מוגדר או שאני סתם חולת נפש...?
ומצטערת על החפירה, במידה ומישהו קרא את כל זה.