דיכאון מתמשך

שלום,
רציתי לשתף אותכם במצב שלי כי אני מרגיש כבר שאני לא יכול לסבול וזה במשך הרבה מאוד זמן ומאוד רציתי לצאת מהמצב הזה לבד אבל אני פשוט לא מצליח (המשפחה שלי אומרת שאני לא מספיק מנסה).

אני כיום בן 21, סטודנט (עתודאי) לתואר ראשון, יש לי חברה מגיל 16, ואני מתעסק בספורט, אפילו נמנה בסגל של נבחרת ישראל.
כשסיימתי תיכון לא חשבתי כל כך מה אני רוצה לעשות אחרי התיכון ,בצבא וכו' ולכן ההורים שלי החליטו שאני אלך לעתודה ואכן עשיתי פסיכומטרי, הציונים שלי בבית הספר הספיקו והתקבלתי.
הכניסה לאוניברסיטה הייתה קשה בהתחלה אך הסתגלתי רכשתי הרבה חברים, רובם גדולים ממני בגיל (כולם ליתר דיוק) ובמהלך האוניברסיטה זומנתי לנבחרת, מה שיצר לי שם טוב והרבה קרדיט והצלחה באוניברסיטה, מה שבהתחלה מאוד הרים את מצב רוחי והרגשתי ממש טוב הרביתי לצאת והייתי מאוד מאושר, כמו כן התחלתי להרוויח כסף מהספורט שאני מתעסק בו וכו.
עד לסוף השנה הראשונה באוניברסיטה גם הצלחתי מאוד בלימודים הממוצע שלי היה קרוב ל-90 והחיים חייכו אלי אך שמאז כנראה שההצלחה קצת עלתה לי לראש, מה שלא קרה לי בעבר וראיתי דברים בעיניים יותר מדי ורודות כנראה, התחילה הדרדרות ארוכה, ירידה בלימודים , ירידה גדולה בחשק לצאת ולהנות ולראות חברים וגם כאשר אני יוצא אני לא ממש נהנה, מרגיש כאילו אני לא מצליח לממש את את עצמי שוב ואין לי חשק יותר לעסוק בכל מה שעסקתי עד היום.
המצב רוח הזה הביא לכך שאני וחברה שלי נפרדנו אך חזרנו כי הבטחתי לה שהמצב ישתנה אבל לא כך הדברים, אני לא מצליח להתרומם ולהוציא את עצמי מהמצב הזה.
הכוונה במצב הזה הוא- שאין לי חשק ברוב הימים לקום בבוקר, ללמוד, לעסוק בספורט, ללכת לאימונים, לראות חברים, די התנתקי מכולם ואיבדתי חשק פשוט בהכל, יש לי הרבה רגשות אשם כל הזמן, יושן הרבה, לפעמים אין לי תאבון ומההורים שלי אני כל הזמן שומע : מה אתה ילד קטן, תתאפס, קח את עצמך בידיים, תחזור לעצמך וכו'.
מאוד קשה לי המצב הזה כי אני יודע שאני משפיע על המשפחה שלי ועל חברה שלי וכל מה שאני ממשיך לעשות אני די מכריח את עצמי לעשות אותו ואמר שהמצב הזה יעבור ואני יצליח להתקדם בחיים וכו. אני יודע שהחיים הם אכן מתנה אבל אני לא מצליח לחיות אותם ולהנות מהם ולהתגבר על הקשיים הנ"ל. כמו כן מפריע לי העניין שלא עשיתי צבא בגיל בו כולם עושים צבא בארץ ודחיתי אותו מה שלא חשבתי לפני שהלכתי לעתודה (הזכרתי כבר שאת המחשבה בעתודה די ההורים שלי עשו ולא אני אני פשוט אמרתי כן- מניח שקצת מתוך פחד שעדיין קיים אצלי מהם).
כיום אני מרגיש שאני נמצא בבור ולא מצליח לצאת ממנו, אני די מפחד להגיד מה אני חושב ולעשות מה שאני רוצה כי הבטחון שהיה לי נעלם.

אשמח מאוד עם תוכלו לתת לי עצות (אני לא כל כך רוצה ללכת לפסיכולוג, לא ממש מאמין בזה) אבל אני מרגיש שאני לא מצליח לממש את עצמי ודי הורס לי את החיים.
רוצה לחזור לבנות אותם ואשמח אם תוכלו לעזור לי.

תודה מראש, אנונימי