אובדת עצות...

אני וחבר שלי עוד כמה חודשים נהיה בני 18, אנחנו ביחד חצי שנה...
אנחנו גרים כשעה מרחק נסיעה (אבל נפגשים הרבה)... אם אני משווה את הקשר שלנו לקשרים של זוגות אחרים שאני מכירה בגילנו, יש הבדל של שמים וארץ. הקשר שלנו הכי אמיתי וטוב שיש, כנה, יש רגעים מצחיקים, אבל יודעים גם לדבר על הדברים הרציניים כשצריך. שנינו מרגישים אהבה בטירוף אחד לשנייה. הבעיה התחילה לפני שבוע בדיוק, כשהחבר התעורר בערך ב3 בלילה בפתאומיות, התחיל להזיע ולרעוד ומחשבות רעות ממש באו לו לראש, הוא פתאום לא ממש הרגיש כלום והיה בסטרס עצום. (מה שנראה כשהתקף חרדה..) מאז, במשך השבוע נפגשנו פעמיים... עד יום שבת- כולל- הוא היה בסוג של דיכאון (אני אומרת "סוג של" כי אני לא רוצה לאבחן סתם, לא מסמכותי, אבל כך היה נראה).. היו לו מחשבות רעות, גם עלינו וגם בכללי... לא היה לו חשק לעשות כלום. מידי פעם היו לו כמו "פרצי אהבה" או פרצים כאלה של הרגשה טובה (ככה אנחנו קוראים לזה [: ), אבל גם חלפו בסופו של דבר... יום שישי היה היום הכי קשה. הוא טוען שלא בא לו כלום, ומצד אחד אומר לי שהוא לא יכול לחשוב על פרידה ממני, אבל מצד שני הוא לא מרגיש את אותה החמימות בלב (מצידו..), למרות שבפרצים הרגעיים האלה הוא כן מרגיש שהוא הכי אוהב...
אתמול והיום היה לו שיפור משמעותי במצב הרוח, כבר לא יושב כל היום עם מחשבות רעות ודיכאון. אבל ההרגשה שלו לגבינו עדיין לא סגורה. כמו שאמרתי, יש לו רגעים שהוא מרגיש שהוא אוהב ומרגיש את החום הזה בלב, אבל אחרי כמה זמן זה נעלם וחוזר הבלבול לגבינו וחוסר ההבנה. אני אופטימית, ואני חושבת שזה תוצר לוואי של ההתקף חרדה שעשה לו טראומה נוראית, של הבלבול הזה, שלא תמיד חייבים להרגיש בשיא האהבה, שלכל אחד יש רגעים שהוא רוצה קצת להתבודד...
מצד שני, אחרי שהוא אומר לי "אני אוהב אותך" הוא כבר מרגיש יותר טוב.. ואני מאמינה שאהבה זה לא משהו שיכול להתהפך בלילה אחד... ועובדה שכן יש לו רגעים שזה חוזר אליו...
אני מבולבלת ואובדת עצות... למרות שאני אופטימית, זה קשה .
מישהו מכיר מקרים דומים?
ממש תודה למי שקרא..