עומד להרים ידיים

אני בן 30 וסובל מדיכאון קשה כבר כמעט שנתיים, במשך 15 חודשים האחרונים ניסיתי תרופות שנונת נגד דיכאון (שנרשמו ע"י פסיכיאטרים שראו אותי), אך אלה לא עזרו ולדעתי אף החמירו את המצב בגלל תופעות הלוואי שלהם תוך כדי לקיחה וייסורי גמילה בעת הנסיון להפסיק,
מצבי כרגע הוא שהדרך היחידה שבעזרתה אני יכוול לרדת מהמיטה הוא לקיחה של אופיאטים שהשגתי(במינון נמוך), רק איתם אני מצליח לקום ואולי אפילו קצת לתפקד,
אני רואה פסיכולוג אך אין לי אשנים אחרים\חברים לשתף איתם.

בעת לקיחת התרופה האחרונה התחלתי כבר לפקפק קשות בסיכויי ההצלחה של נוגדי הדיכאון תחושה שמתחזקת לאחר כל כשלון של כל תרופה ומצטרפת אליה תחושה שהפסיכיאטר בכלל לא קרוב להביון באיזה מצוקהה אני נמצא, אני מרגיש שכל יום שעובר מקרב אותי בצעדי ענק לעבר תהום אבל אני לא מרגיש שיש למישהו פתרון כלשהו,

הדבר היחידי שנותן לי כח הם הסמים שעד עכשיו נלחמתי (והצלחתי) לא לעלות במינון שלהם אלא להשתמש בהם במקרה חירום רק כדי שיתנו לי דחיפה ראשונית אבל בחודש האחרון אני מרגיש שכל הסכרים עומדים להיפרץ.

מה עליי לעשות? יש מה לעשות מבחינה פסיכיאטרית? להתחיל לקחת תרופה חדשה ולחכות כמה שבועות לבדוק השפעה זו כבר לא אופציה מבחינתי!!! אני מרגיש שאני שוקע מיום ליום (אם לאמשעה לשעה),

אני כבר כותב עם דמעות בעיניים, אם יש פתרון בבקשה תאמרו לי!