קצת התפרקות

שלום. אני בן 19 ואני חייל.
בדר"כ כשאני בדיכאון ואני מרגיש מן צורך להתפרק אני זורק דברים, מרביץ לקירות, או פותח פנקס רשימות ומשחרר קיטור.
אני בדיכאון כמה שנים טובות אפשר לומר. ועם הזמן השתפרתי קצת בלהיות פתוח לגבי הדיכאון שלי. כרגע אני במצב שאני פשוט אומר לחברים שלי "וואי אני בדאון אחושרמוטה".
אבל אני לא יכול להיכנס איתם לפרטי הפרטים שמאחורי ההרגשה המכוערת שלי.
לא מצפה מההודעה הזאת לכלום. סתם רציתי לעשות את מה שאני עושה בפנקס רשימות רק עם איזשהו פידבק אנושי.
אני בתחושת בדידות נוראית. הבטחון העצמי שלי שואף לאפס. גם אם מישהי מראה לי איזושהי חיבה אני מפחד מכדי להגיב. לא היה לי קשר רציני עם אף אחת כבר שנים. אני מרגיש בדידות מאוד עמוקה. עצם המחשבה שמישהו יקרא מה שאני כותב מקשה על פתיחות, אפילו אם אני עושה את זה בלי שמות.
אני רוצה למות אבל אני לא רוצה להתאבד. אני מאמין שהרגע הזה עלול להגיע.
אני לפעמים שוקל לצאת מהצבא כדי לעשן חשיש למרות שאני לא יודע אם זה באמת יעזור. לפני שבוע היתי אצל פסיכיאטרית שהמליצה לי על תרופה מסויימת. עוד לא הספקתי להראות את ההמלצה לגורם צבאי. אני הבנתי שתרופות זה בעיקר תופעות לוואי מזוויעות וטשטוש רגשות יותר מאשר שיפור.
אני חיי ברמת גן. במרכז. אני מסתכל על האורבניות הזאת והיא מדכאת אותי. העולם בחוץ אפור וקר ומגעיל. אני לא מבין איך אחרים לא רואים את זה כמוני. זה מין עולם שמתודלק על עצבות ועל סבל. אני מרגיש שיש בי הרבה פוטנציאל בהרבה תחומים אבל כל פעם שאני מרגיש טוב ויש לי מוזה ויש לי רעיון לסרטון/אנימציה/סרט/שיר/תסריט וכיו"ב לאחר כמה ימים אני חוזר לדיכאון ואין לי חשק לעשות כלום וזה כמו חסם של אנרגיה. אני מסתכל על החיים שלי ורואה בזבוז רצוף של זמן. זמן שיכולתי ללמוד לעשות דברים, לעשות דברים, לזיין, לאהוב. כלום. רק התעסקות בלמה אני מרגיש איך שאני מרגיש. וכמובן שעד היום לא קיבלתי אף תשובה.