הצילו.

אני מאוד מזדהה עם מה שאלון כתב. בדיוק רציתי לכתוב לכם וקראתי ורציתי לדעת אם זה באמת דיכאון
גם אני אף פעם לא החשבתי את עצמי בתור בן אדם מאושר, אבל בשלש שנים האחרונות זה החריף.
אפילו שקעתי בהפרעות אכילה בעקבות הדכאון והריקנות התמידית בחיים שלי...
אני לא משדרת יותר מדי דכאון בביהס , ז"א אני כן מחייכת וצוחקת ורוצה לחיות את החיים
ומצד שני אני לא מסוגלת לעשות את זה
אני כל כך רוצה לאהוב את החיים, לרצות לצאת ולבלות עם חברות שלי, וכל מה שיש לי בראש זה שאני לא מספיק טובה
שאני מפגרת, משעממת, ושכולם שונאים אותי . אני מרגישה שאני פשוט הבן אדם הכי בודד בעולם
שלא משנה מה אני אעשה, לעולם אני לא אהיה מאושרת ולעולם אני לא אסתפק במה שיש לי. הדבר היחיד
שאני עושה ואוהבת לעשות זה פעילות גופנית והתעסקות באוכל וגם את זה לקחו ממני...
מותר לי לעשות רק פעם בשבוע ספורט, הדבר היחיד שאני באמת מתגאה בו,
כל שאר הימים אני פשוט בוכה מהרגשה של הלבד הזה. לא יודעת איך נכנסתי לזה, אבל כל כך הרבה פעמים
אני מרגישה שכולם מתקדמים ועושים עם החיים שלהם דברים ורק אני נשארת מאחורה,
כמו ילדה קטנה ומטומטמת שאף אחד לא באמת חושב עלייה... שכולם כבר מתאהבים, ואני רק חושבת על זה שמי ירצה להיות עם מישהי כמוני
יש בי צד שאומר שאני אחלה ילדה, ויש בי צד גדול שאומר שאני הילדה הכי חסרת בטחון ומטומטמת בעולם הזה,
ושמגיע לי למות.
אני בת 17
וכן יש לי מחשבות על מוות... או לפחות ניסיון להתאבד שאנשים יבינו שאני לא בסדר. אני ממש צורחת לעזרה.
ואני מפחדת מכדורים נגד דכאון כי אמרו לי שזה משמין ואני כל כך לא רוצה!

מה לעשות? אני באמת מרגישה שאני רוצה להעלם מהעולם הזה... פשוט רע לי