התמודדות עם דיכאון

שלום, אני בת 23 וסובלת מדיכאון ב10 שנים האחרונות לפחות. בדרך כלל מדובר ב3-4 חודשים מתוך השנה (בדר"כ בחורף) שבהם המצב ממש גרוע (חוסר תפקוד ומחשבות אובדניות שלא עוזבות) ובשאר הזמן אני מצליחה לתפקד, אם כי זה עדיין תמיד ברקע. בכל "התפרצות" כזאת אני נמלטת מכל התחייבות שלקחתי על עצמי כמו לימודים עבודה או מערכות יחסים. בכל "סבב" כזה אני בונה משהו ואז ברגע אחד "נזכרת" שהכל שקר ושוב נסוגה למיטה שלי ולא מצליחה לצאת שבוע.
בשנה האחרונה אני כבר גרה לבד , כי למרות הבעיות העצמאות שלי מאד חשובה לי וגם מאד חשוב לי להצליח לעשות דברים נורמלים שאנשים בגילי עושים. לצערי לא הצלחתי להשאר בשום עבודה יותר מ4 חודשים וגם זה בקושי רב. זה לא שאני לא מספיק טובה אלא שאני לא יודעת להתמודד עם הגועל, האכזריות והשעמום שיש בכל פינה בעולם הזה. בסופו של דבר אני שוב מתייאשת מהכל וכשזה מציף אותי אני מסתגרת בבית שבוע-שבועיים ומנסה שוב להתחיל מהתחלה. החוסר תפקוד עצמו בדרך כלל לא נמשך יותר מכמה שבועות (בניגוד למצוקה הרגשית שנמשכת חודשים) אבל זה רק כי אני מכריחה את עצמי בכוח (לפעמים ממש פיזית במכות) לנסות שוב. אבל כמה פעמים אפשר להתחיל מהתחלה? למה לכולם סביבי מצליחים דברים והם מתקדמים ורק אני דורכת במקום בגלל שהמוח שלי מקולקל?
הולכות ונגמרות לי האופציות וגם התקווה שאי פעם אהיה מעט דומה לשאר האנושות נעלמת. אני מרגישה שאין לי שום מקום ושהעולם לא מתאים לאנשים כמוני. אפילו בתחומים "שלי" כמו אמנות ומוזיקה, צריך להיות חרא בן אדם בשביל להצליח. ומה זו בכלל הצלחה? מי בכלל רוצה להצליח? מי בכלל רוצה לחיות בעולם כזה מכוער עם אנשים כ"כ דוחים, תאבי בצע ואנוכיים?
אני מכירה את הבעיה הזאת טוב. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתמודדת עם מחשבות כאלה, טורדניות, שלא עוזבות עד שאתה מרגיש את כל הגוף שלך נקרע מבכי. זה כאב כל כך עמוק ושורט ושחור והוא רק מחמיר עם השנים. הפעם כבר חשבתי שזה עובר, חשבתי שהאביב יביא איתו הרגשה יותר טובה אבל בינתיים המצב שלי רק מתדרדר וכל הקרובים אליי מתרחקים כי כנראה לא נעים להיות בחברתי. זה לא שכולם אינטרסנטים שמדברים איתי רק כשהם צריכים משהו, אני פשוט באמת כל כך נוראית שהם לא רוצים להתקרב אליי יותר. חבר טוב אפילו אמר לי ש"קשה להילחם על מי שלא רוצה שילחמו עליו". ואני לא רוצה שילחמו עליי, אני רק רוצה למות.
אף פעם לא הייתי בשום טיפול, ולמרות שלאחרונה שוכנעתי שזה כנראה יכול לעזור (במן דרך מזויפת של התפשרות) אני לא מצליחה להביא את עצמי לפנות לאף אחד ובאמת להתחיל משהו. וגם אין לי כסף לשום דבר. באמת שאני רק רוצה למות, אבל אמא שלי תשתגע וכואב לי רק לחשוב עליה ככה. זה לא מגיע לה, מספיק הרסתי לה את החיים בזה שנולדתי, היא צריכה גם להתמודד עם לקבור ילדה? ומה זה משנה בעצם? בסוף כולם ימותו וזה לא משנה באיזה סדר זה יקרה. שום דבר לא משנה. עכשיו תגידו לי שזה שטויות ואני רק צריכה ללכת לטיפול, נכון?