הורים מזלזלים ומקפחים

כל כך הבנתי לליבך. פעמים רבות אנו מרגישים שההורים שלנו ממש מפלים אותנו לרעה, ולפעמים אנחנו גם צודקים. ראשית, אני עובדת עם הורים ובני נוער, כדי שתדע שתגובתי היא גם מקצועית.
הייתי פונה להורים בהזדמנות ומנסה לעשות שינוי דרך השפה שלי. כלומר, קשה מאוד להגיע לאדם דרך הטחת האשמות, זה בולם אותו, והדבר נכון גם כלפיך. אך מכיוון שאתה הוא זה שפנית, אני נותנת את הכלים לך: הייתי פונה להורים ואומרת:"אני מבינה שאתם לא מרוצים מדרך התנהלותי...(תמצא את המלל הנכון לך). אני שומע את מורת הרוח בקולכם". כמו כן אני מרגיש מתוסכל מדברים שאינם קורים בנינו...(תמצא את הדרך העדינה להגיד זאת), ותגיע לשורה התחתונה: הייתי רוצה לשבת ולחשוב ביחד מה ניתן לעשות. יותר מזה אני מציע שנרשום את הדברים כדי שנוכל להגיב בדרך תרבותית אחד לשני.
אני חייבת לספר לך סיפור איך זה עובד: אני עובדת עם בני נוער. לפני שבועיים (בחופש הגדול) התקשר אלי נער בן 16. הוא לא השיג אותי, ולמחרת התקשרתי. הוא סיפר לי שכשחיפש אותי הוא איחר הביתה. הוא ידע שהדבר יביא לריב גדול, וזה הדבר האחרון שרצה. הוא פשוט עמד ליד הבית וחשב:"מה אורית יוסף הייתה עושה". הוא נכנס הביתה ואמר:"אמא, אבא, אני יודע שאתם כועסים. במקומכם גם אני הייתי כועס. אני מבקש רק לספר מה קרה לי, ואני יודע שאתן את הדין על כך..." הוא סיפר שהיה כל כך גאה בעצמו, ההורים נשארו בהלם, ומערכת היחסים השתפרה.
מאמינה שגם אתה יכול לנסות להגיע לשיח עם ההורים, גם אם זה נשמע סוף העולם.
בהצלחה רבה.

הרבה פעמים ניסיתי לדבר עם אמא שלי בצורה רגועה על מה שקורה בבית ועל היחסים בינינו, אבל אמא שלי תמיד מסיימת ב "אנחנו קובעים ואנחנו תמיד עושים מה שאנחנו מוצאים לנכון" או שהיא פשוט קוטעת אותי בזמן שאני מדבר ואז אני מתעצבן והולך.
עם אבא שלי יותר פשוט לדבר אבל הוא תמיד מסיים ב "אני אדבר עם אמא ונראה מה נעשה" וזה לא עוזר מכיוון שהתשובה שלה אלי זהה לתשובה שלה אליו.

שלום תומר,
אולי תכתוב לה מכתב? בדרך זו היא לא יכולה לקטוע אותך באמצע, תסביר לה למה אתה כותב לה, תסביר לה שאתה לא מרגיש שהיא מבינה, או אפשרות שנייה שתיעזר באדם שלישי ולא אבא.. שתדבר איתה בלעדיך או בנוכחותך , יכול להיות מישהו מהמשפחה שאתה סומך עליו ושאמא מעריכה את דעתו, יכול להיות גם היועצת בבית הספר. כנראה צריך להתעקש על כך שתקבל מענה ושיחה יותר עניינית על דברים שכואבים לך.

בהצלחה,

שלי ורדי

היי תומר
אכן אתה מתאר מצב ביש. יש חוק יקומי שאומר: אתה נשען כלפי מה שמתנגד אליך. המשקל שאתה מפעיל כלפי הכסא שאתה יושב עליו הוא בדיוק המשקל שהכסא מפעיל כלפיך. אחרת היית עובר דרך הכסא. או שהמשקל שאתה מפעיל גדול מידי והכסא נשבר. אם עקרון זה נכון ברמה הפיזית, אז הוא נכון לכל הרמות, גם לרמה הרגשית והמנטלית.
אתה מתאר מצב מסויים ויש לי את הנטייה לקחת את מה שאתה כותב כמציאות שמתקיימת. אך אני בטוח שאם הייתי מדבר עם הוריך הם היו מספרים סיפור אחר. כך שזה לא יהיה נכון מצידי להגיד לך עד כמה אתה מסכן וסובל גם אם זה נכון.
מה שכן יהיה נכון זה לצייד אותך בהבנה ובכלי שיכול לעזור לך לצלוח את הימים הקשים שאתה חווה.
בהתייחס למה שכתבתי בתחילת דברי, ראה שככול שאתה לוקח ללב את ההתנהלות של הוריך כך הם בעצם קונים עליך שליטה. בסופו של דבר אין לך שליטה עליהם. יש לך אך ורק שליטה על איך אתה חושב. והמחשבה הנכונה תהייה שהם זה מה שהם ואתה זה מה שאתה, וכשיגיע היום אתה תתנהל אחרת עם ילדיך.
בהצלחה