יאוש

שלום לכל העוזרים והקוראים..
אני בת 18 וחצי, ולא מזמן (לפני כשלושה שבועות), סיימתי קשר בן חצי שנה.
הכל התחיל בחודש ינואר, הכרתי מישהו.. אחרי שלושה חודשי קשר התחלנו לצאת.. הקשר הזה היה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים, הרגשתי הכי טוב עם עצמי בעולם, אבל מהרגע שהפכנו לזוג? הכל נהרס. הוא התחיל לזלזל, נעלם לי לשבוע-שבועיים.. חוזר רק כשהגעגוע גובר עליו.
נפרדתי ממנו אחרי חודשיים.. ואז ניתקנו את הקשר סופית.
כעבור חודש היה לו יום הולדת ואיחלתי לו מזל טוב והוא הזמין אותי בקטע ידידותי למסיבה שהוא עושה, ואפילו קרא לי בטלפון בשם המשפחה שלי, דבר שמעיד על הקטע הידידותי. כשהגעתי, איכשהו יצא שישבנו אחד לשני במשך כל הערב, ואז הייתה לי שיחת טלפון והלכתי הצידה והוא בא אחריי. לקח אותי לשיחה ודיברנו שעתיים שלמות(!!) על המצב בינינו, על כמה שהוא רוצה לתקן וכו'. אני כמובן נשבתי בקסמו וחזרתי אליו.
מאותה מסיבה שבה החלטנו שאנחנו יוצאים, הכל נרס שוב אבל הפעם עוד יותר. הוא הבטיח שיתקשר להעיר אותי לעבודה בבוקר ולא עשה את זה. וגם לא למחרת, וגם לא למחרת ולמחרת.. ככה במשך 6 ימים שלא קיבלתי אות חיים מהבנאדם, החלטתי אני להתקשר אליו.. הוא ענה והתחלתי לבכות והוא אמר שהוא יודעשהוא לא בסדר אבל לא היה לו יותר מדי מה להגיד, אמרתי לו שזה נגמר ושלא יפנה אליי יותר וניתקתי.
לא דיברנו מאז כשלושה שבועות, עד לפני כמה ימים.. נפגשנו במסיבה והתעלמתי ממנו לחלוטין, כשהלכתי לבית בסוף המסיבה קיבלתי ממנו טלפון הוא אמר שהוא רוצה לפגוש אותי ושהוא בא עד אליי. יצאתי לפגוש אותו והוא התנצל, ואני סלחתי
עכשיו אני מוטרדת כבר יומיים מהעובדה שאולי הוא מבקש רק כי יום כיפור קרב ובא? אולי לא באמת אכפת לו ממני? למרות שבד"כ הוא לא מתחשב ברגשות ולאקסית שלו הוא עשה קטע מגעיל ואפילו לא טרח לדבר איתה או להתנצל אחר כך.
אני חייבת לציין שאני במצב של ייאוש טוטאלי, סיימתי ביה"ס ואני לפני גיוס ואני גרה בעיר קטנה ופשוט כל מקום שאני מחפשת עבודה או שלא צריכים עובדים או שצריך קשרים (מה שאין לי בשום מקום..) או שפשוט לא חוזרים אליי. דבר זה גורם לי להערכה עצמית נמוכה מאוד..
רציתי לשמוע אם יש לכם מה לומר לי אולי הזדהות או סתם לשמוע חוות דעת שלכם.. אין לי מישהו שבאמת ישמע אותי, כל הסביבה שלי יודעת רק לספר לי דברים אבל לא להקשיב לי באמת..
תודה-עידית