בתי מתגייסת

אני מניחה שזה שילוב של הדברים וכאמא אני נזכרת לפעמים ברגע שאחזתי בה לראשונה, המיטה הראשונה שלה ומה לא, איכשהו הזמן טס והיא כבר גדולה מפה לשם היא כבר תהיה בוגרת להתחיל חיים עצמאיים אחרי הצבא או אולי אפילו בזמן, להכיר את אהוב ליבה, זה פתאום היכה בי אבל ככל שאני מדברת על זה יותר ככה אני מבינה את זה יותר שזה חלק מהחיים ושהכל בסדר, גם קפצתי לבית מרקחת, התיעצתי עם רוקח, הוא נתן לי תכשיר טונייט שיעזור לי לישון (בעצם כדורי שינה זמניים) וכשאני מצליחה לישון אני גם יותר נינוחה וקל יותר להתמודד, תודה על הליווי פה

כן זה טבעי, וטבעי גם לשמחו ביחד עם הדאגה וטבעי שיהיה לך עצוב כי התקופה של היותה בבית, קרובה היא טובה להורים והעתיד בו היא תצטרך להתפתח ולהגדיל את מרחב המחיה שלה גורם לעתים קרובות רגשות אמביוולנטים להורים- גם עצב על סוג של פרידה וגם שמחה להתפתחות של הילדים. אל דאגה, הקשר הוא כל כך חזק ובעוד כמה שנים אפילו קשר טוב מלחתחילה מתהדק יותר. המעבר מתיכון לצבא הוא סוג של פרידה כי גורם לשינוי בהורות. תתרגלי, כולנו מתרגלים..

בהצלחה רבה בשירות הצבאי!

שלי

אז איך מתמודדים בעצם? שעות של חוסר שינה ועייפות והתרגשות ביחד מאיפה להתחיל להתמודד?

האם זו דאגה מכך שהיא תהיה רחוקה ממך, מהסכנות? או זה עצב מהשינוי ומסוג של פרידה מהבת? יש מנוס משינוי הזה? היא צומחת, מתפתחת, לומדת ולא יכולה לעשות את הדברים האלה ליד ההורים תתעודדי בזה שזה לטובתה, כך תהיה מאושרת ותתבגר. אם את עצובה יותר, זה הזמן לחשוב על איך למלא במשהו נוסף את החיים האישייים שלך, כמו תחביר לשעות הפנאי. לאדם יש כלי נפלא שנקרא הסתגלות, תראי שתתרגלי.

כל טוב,
שלי