מתוסכלת..

היי ענת,
אני בת 16 וחצי ומאז שאני זוכרת את עצמי היו לי חיכוחים עם אימי סביב נושא אחד- הניקיון!
אני ממש מתוסכלת.. כל יום זה סיוט! אמא שלי חוזרת מהעבודה אחה"צ בסביבות 5 וחצי וגם אני חוזרת די מאוחר בסביבות 3-4, ואני בתקופה ממש לחוצה עם מלאת בגרויות ומבחנים. אני בכל זאת כן מנסה לספק אותה, אבל שום דבר שאני עושה לא ממש מספק אותה. היא לא מבינה שיש לי חיים!!
הבעייה הזאת כ"כ מכבידה עליי וניסיתי לדבר איתה על זה אינספור פעמים וכל פעם המצב חוזר חלילה! נקודה שאני חייבת להבהיר היא שאמא שלי ממש לא מסודרת בעצמה- כל הבית מבולגן ומלוכלך! אפילו שאני כן מנסה לשמור על הסדר אני מתייאשת- כי כולם פשוט בלאגניסטים! נמאס לי כבר, כל שבוע אנחנו רבות על זה.. אני חוזרת מהבי"ס ב-4 מותשת אחרי הליכה של חצי שעה, ופשוט אין לי כוח לסדר את כל הבלאגן שכל הבית הזה עושה.. שהיא נכנסת להתקפי הזעם שלה עליי היא מתחילה לדבר אלי באופן ממש משפיל כמו: "רק לאכול את יודעת" (ההערה הזאת כ"כ מורידה לי את הבטחון והיא יודעת שעניין המשקל שלי מאוד מטריד אותי והיא ממשיכה למרות שאמרתי לה!) או "את מגעילה\ עצלנית\ דוחה\ איכסה.." "כשאני הייתי בגילך הייתי בלה בלה בלה בלה בלה" "יש לי חרא של ילדים" ועוד ועוד. המצב המשפיל הזה גורם לי אוטומטית פשוט לא לדבר איתה וכך אנו ברוגז לשבוע בערך, משלימות ליום וחוזרות להיות ברוגז. אני כבר רואה את השנאה שלה בעניים. איך שהיא מדברת עלי בפני סבתא שלי: "רק הקטנה עוזרת. היא כזאת נשמה ובלה בלה בלה, ולעומתה הגדולה לא מזיזה אצבע" (זה מה זה לא נכון!) או לחברה שלי שבאה אלי: " ***** גם את כזאת עצלנית, לא עושה כלום בבית כמוה?" כ"כ הרבה פעמים ניסיתי לדבר איתה והיא לא הבינה.. הבטחון שלי כ"כ נופל בגללה.. זה כ"כ מעציב אותי אבל אני יודעת כבר שפשוט אין מה לעשות! יש עוד כ"כ הרבה פרטים אבל אני לא ימשיך לחפור לך פה..
עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב ששפכתי את זה =)