מה עושים כשהיא מקצינה?

שלום,
הבת שלכם למדה שדרך תלונות על חולי ומסכנות היא זוכה ברווחים שונים מכם: היא נמלטת מלחצים ומחרדות, זוכה בתשומת לב מיוחדת ובהבעת דאגה, מפעילה את הוריה וחשה כך איזושהי תחושת שליטה. בעצם היא נשמעת נערה חרדה וחסרת אונים, מאויימת בקלות בסביבת אנשים רבים (בית ספר, ארועים עם אורחים רבים כפי שתיארת), מתקשה להרגיש גדולה ובוגרת בין שווים, לכן "נסוגה" להתנהלות ילדותית, תלותית, ומעוררת שוב ושוב דאגה ואת ההתייחסות המוחלטת של ההורים כלפיה. מכיוון שהמצב הוא מצב מתמשך מאד מאז שנות בית הספר היסודי, אני מעריכה שהמחלה העכשווית לא מהווה גורם חשוב אלא גורם נוסף שבהחלט מפריע בעשיית שינוי ובהתקדמות כי משמשת כתירוץ וגם מגבירה את החרדה שלה ברמה מסויימת, הבת שלך נתלית במחלה עכשיו.
אני מבינה מדברייך שאת בעצמך חושבת כי תלונותיה הבלתי פוסקות לא נובעות רק מהמחלה. כשיש מחלה, עדיין אינה אמורה לעצור את התפקוד העצמאי שלה ומילוי חובותיה ביומיום. לכן, לפי שיקול דעת רפואי ולפי שיפוטך, כדאי שתאזרי אומץ ולא תאשרי לה לצאת מבית הספר בכל מצב. כי המצב החלופי הינו שתסבול כל חייה מתפקוד לא מספק, תרחם על עצמה ותימנע מכל משימה קשה. אפשר לתפקד גם כשהיא מרגישה לא כל כך טוב עד רמה מסויימת. המסר הינו שהיא יכולה לסבול מעט ולהתמודד למען הלמידה וההתפתחות שלה.
לגבי דרמות וסצינות נוספות בבית, כדאי לנסות לא להיכנע לרגשי הדאגה הגדולים או האשמה הגבוהים שהיא מעוררת ולא להגיב אליהם תמיד, לא בכעס ולא ברחמנות יתר. רצוי להפסיק וויכוחים ושיחות שנראים לך עקרים ולא מובילים לשום דבר. כך תהיה לה הזדמנות להיות עם עצמה ולהבין שאינה מצליחה להפעיל אחרים או להשליך רגשות סוערים שלה על אחרים.
מעבר לעצות האלה, אני חושבת שמצב מתמשך זה של תלות, חרדות, מניפולציות והמנעויות מצריך טיפול פסיכולוגי רציני, משפחתי או פרטני לבת.

כל טוב, ובהצלחה,
שלי ורדי