גיל ההתבגרות שלא נגמר

שלום לך,
עושה רושם שאתם ההורים עוברים תקופה מאוד לא פשוטה. תקופה ארוכה של כמה שנים בהם בתכם פוגעת בכם, כועסת ואינה מעריכה כל דבר שאתם עושים.
איני יודעת מה קרה לה בגיל 12, והאם התרחשה פגיעה כלשהי שזעזעה אותה ואת עולמה - לא כתבת. האם זה דובר וקיבל התייחסות בחדר הטיפולים?
דבר אחד מאוד ברור - ככל שאתם הולכים לקראתה כך היא נסוגה ופחות משתפת פעולה. אי לכך נושא של גבולות, עד כמה ומה בדיוק אתם מוכנים לעשות ומה נדרש ממנה צריך להיות מדובר באופן מאוד ברור.
אני חושבת גם שהמסר צריך להיות שאלה הם חייה. עם כל הצער והכאב מצידכם היא זו שמחליטה לא להצליח, לעשות את הבחירות הלא נכונות, לפגוע בעצמה ולא רק בכם. לכן, כאשר הבנה כזו מתבססת, נדרשת איזו הליכה אחורה. קצת להרפות ולראות איך היא מגיבה לכך. מדובר גם בסוג של שמירה עצמית שלכם על עצמכם, על כך שהיא לא תהרוס אותכם עם כל התוקפנות שבה.
ולבסוף, בתכם זקוקה לעזרה אבל גם אתם. לא ברור לי האם היא שתפה פעולה עם אותה פסיכולוגית או לא היות שלא ציינת. יש בארץ מספר מומחים בנושא של סמכות הורית והתמודדות עם קונפליקטים קשים עם ילדים ובני נוער. נסי לאתר אותם. באופן מקביל כדאי לנסות לשוב לשיחות עבורכם ההורים למטרות תמיכה וליווי. גם לכם הרי קשה מאוד.
הרבה כוחות.

ד"ר נלי שטיין Ph.D
מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת
מתמחה בטיפול מיני

ראשית תודה על תשובתך המהירה
בגיל 12 הילדה עברה מבית ספר יסודי לבית ספר אחר שהוא חטיבת הביניים וכך היא הכירה חברות חדשות , וכך היא למדה את התחרויות שיש בין הבנות על כל מיני דברים כמו מותגים של בגדים אז גם היא רוצה, חדר חדש וכל מה שמעסיק את בנות גילה. לנו ההורים במצב הכלכלי של היום יש לנו עוד 3 ילדים חוץ ממנה קשה לעמוד בדרישות שלה .
בקשר לפסיכולוגית היא באה למפגש אחד ושוחחה עם הפסיכולוגית וזהו , היא סירבה להמשיך בפגישות , אנו ההורים המשכנו אבל הפסיכולוגית דרשה שגם הילדה תבוא והיא לא רצתה בשום אופן לא לבד ולא איתנו אז הפסקנו את הטיפול.
מטלות היא לא מוכנה לעשות בכלל כיוון שהיא אומרת שהיא לא יודעת, אין לה כוח, כואב לה הראש ועוד שלל תירוצים בשביל לא לעשות כלום. אפילו רק לקחת או להביא את אחותה מהגן היא לא מוכנה בעוד שיתר הילדים כן מבצעים מטלות בבית ועושים את זה באהבה.
הבעיה שלנו כהורים היא בגבולות. איך אנו אמורים להציב לילדה בת 18 גבולות? היא כל הזמן מנפנפת בזה שהיא בת 18 אדון לעצמה ותעשה מה שבא לה למרות שאנו אומרים לה אם את חיה איתנו בבית זה אמור להיות לפי הכללים שלנו אבל זה ממש לא מעניין אותה.
אנחנו משתדלים לרצות אותה בתקווה שתחזור למוטב, אבל אחרי שמקבלת מה שרצתה חוזרת להתנהגות מכוערת.
אנו שואלים אם כדאי שאת השירות לאומי תעשה בעיר אחרת למרות החשש והדאגה של חוסר העצמאות שלה, אולי רחוק מאיתנו היא תדע להעריך את המשפחה. וגם איזה גבולות אפשר להציב בגיל כזה?
תודה

גילה שלום,
אכן מצב מורכב ולכן אמרתי שכדאי לזכור כמה דברים מרכזיים:
האחד - להערכתי גם אתם צריכים תמיכה וליווי ולכן חבל שהפסקתם את הטיפול. שוב הוכחתם לה שהכול נע סביבה. אם היא לא באה אז הכול מופסק.
השני - להפסיק לתת לה הטבות חומריות פרט לדברים בסיסיים. לא להיכנס בכלל למסחרה מכל סוג שהוא. להוכיח לה הלכה למעשה - בלי כעס ובלי איומים - שאם אין דיאלוג אז גם היא מפסידה מזה.
השלישי - לנסות לא להתייאש ולגלות התמדה בנוגע למסרים שונים שחשוב לכם להעביר לה. מסרים כמו החשיבות ביחסים, בערכים, בקשרים אנושיים על פני חדר יפה כזה או אחר וכדומה. מה שמתאים לכם זו כמובן רק דוגמא. היא כבר לא בת 12, ועם כל ההבנה לרצונותיה אלה היא גם יכולה לעבוד בשבילם ולא רק אתם. היא גם יכולה להבין שיש עוד ילדים, המון הוצאות וגבול להכנסות.
ולבסוף, לגבי השירות הלאומי, זו בהחלט הזדמנות לתת לה לצאת קצת מהבית ולקבל פרספקטיבה שונה על המשפחה. לא בטוחה שהיא משתפת אתכם בהחלטה, אבל יש כאן עוד כל מיני שיקולים: מקום המגורים, החברה וכמה אנשים גרים איתה, סוג הפעילות והקהלים עמם תבוא במגע... יש להעריך את כוחותיה למול משימות חדשות אלה.
הרבה בהצלחה.

ד"ר נלי שטיין
מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת
מתמחה בטיפול מיני