אחות מתבגרת ודפוסי אכילה. שלום רב,

אני בת 27, אחות לבת 13 ומודאגת מאוד מהיחסים שבין אמי לאחותי המתבגרת.
אינני מסכימה עם שיטות החינוך שלה במובנים רבים (שכוללות הפעלת סנקציות ואיסורים בכל מצב בו ילדיה אינם מרצים אותה) אך יחד עם זאת אני מודעת לחוסר היכולת שלי "להתערב" ממש.
אמי היא אמא טובה ודואגת, אך בעיניי עושה טעויות רבות שבאות לידי ביטוי בדגש הרב שהיא שמה על "מה יגידו בחוץ" על ילדיה, ובכך למעשה כל השנים ניסתה להפוך אותנו משועבדים לשאיפותיה הבלתי ממומשות, עד לכדי ביטול של רצונותינו האינדיוודואליים.
כבת 27 אני עדיין מתמודדת עם ההשלכות הקשות של ילדות בצלה של אמא שמעמידה את רצונותיה לפני רצונות ילדה. הילדות וההתבגרות שלי היו כואבות ולכן אני מנסה להעניק לאחותי המתבגרת את כל מה שלא העניקו לי- ביטחון ותחושת אמון במי שהיא.
לאחרונה, שיחה עם אחותי זעזעה אותי. הופתעתי אומנם לטובה לגלות שהיא מגיעה לתובנות שאני הגעתי אליהן בגיל מאוחר למדיי (אמירות כמו:"אני מרגישה שאמא משווה אותי לאחרים כל הזמן וזה לא נעים, אני מרגישה שהיא חיה את החלומות שלה דרכי"), אך התאכזבתי לגלות שלמרות שחשבתי שאמי עברה שינוי מהותי בדרך החינוך שלה, אותם הדפוסים ההרסניים עדיין קיימים שם.
בשיחותיי עם אחותי אני מנסה לעודד אותה לבחירה חופשית. אני גם מבהירה מדי פעם כי התנהגויות מסוימות של הוריי שהיא מעלה בפניי אינן תקינות. לעולם, אינני מנסה "להסית" אותה כנגד הוריי באופן ישיר ולעתים אף מצודדת בהם כשאני חושבת שהיא מגזימה (מודעת לחשיבות הגבולות בהתבגרות). אמי לצערי אינה מצליחה להבין שהחינוך שלה ששזור באיומים והפחדות, מביא את ביתה המתבגרת למצב בו היא נאלצת להסתיר ממנה ולשקר לה. לשמחתי, אני יכולה להיות שם בשבילה ולנסות "לאזן" את המצב בכל המובנים, חוץ מבנושא אחד שמאוד קרוב לליבי.
במשפחתנו ארבעה ילדים, כאשר כל השלושה הבוגרים (ואני ביניהם) סבלנו מהפרעות אכילה, מיותר לציין שעל רקע היחסים עם האם. בהתבגרותי אמי התעלמה מהפרעת האכילה שהייתה לי ואף עודדה אותי (לא בזדון, יש לומר) להמשיך לרדת במשקל בדרך אל "המושלמות". בנוסף התכחשה לעובדה שיש לי בעיה ולכן נאלצתי לטפל בעצמי בכוחות עצמי בהיותי מתבגרת (!). אני סבורה בדעתי שגם היחסים שלה עם משקל הגוף שלה ועם אוכל בעייתיים למדיי. בתור מי שלקח לה שנים, שנים(!!!) ללמוד מחדש מנגנוני רעב ושובע מהם, אינני יכולה שלא להתערב בדרך כלשהי בדרך החינוך של אחותי כדי למנוע ממנה סבל מיותר, ונראה שהיא לגמרי בדרך לשם. אחותי מספרת לי שאמי מכריחה את לאכול כשהיא לא רעבה ולא נותנת לה לצאת מהבית אם היא לא אוכלת את האוכל שאמי רוצה שהיא תאכל ובשעות שמתאימים לאמא שלי. נוצר מצב שבו כל קשר בין הרצונות והתחושות של אחותי לגבי הגוף שלה ולתחושת הרעב והשובע מקרי בהחלט היות והיא נתונה לסנקציות. נוכח הקשר הקרוב ביני ובין אחותי, אמי מרגישה מאוימת ולכן שיחה איתה לא באה בחשבון. אני מבקשת מכן כלים להתמודדות שאוכל לתת לאחותי- המון תודה!