אבודה

שלום אנה,
הרגשות שלך, תחושת האין אונים והסערה הנפשית בה את נמצאת, היותך "אבודה" עברו אליי מאד דרך המכתב הקצר שלך. אני מתארת לעצמי שההתמודדות עם האנורקסיה שלך מהווה תקופה קשה מאד עבורך וזאת תקופה ארוכה, כשנתיים וחצי, כפי שכתבת. זה טבעה של המחלה הזאת, אריכות השנים שלה. אני מאד מאמינה שאת נאבקת להחלים, ולצאת מהפלונטר הזה שיש בו שני קולות מנוגדים בתוכך: משיכה לאנורקסיה, לאיזו פנטזיה שהאנורקסיה תגרום לך לאושר ולסיפוק שאת מייחלת לעצמך, אך גם יש לך את רצון לצאת מהמאבק האינסופי הזה ולחיות את החיים שקודם היו לך, לפני שהופיעה בחייך הפרעת האכילה והשתלטה במובן מסיים על ההוויה שלך. המשקל הנמוך שאת מציינת ואי האכילה לאורך זמן משפיעים עלייך, על מצב הרוח וגם על צורת החשיבה שלך.
מכיוון שטווח המחלה ארוך מאד- כ 5 עד 10 ש', ברמות שונות של קושי כמובן, ואת היום צעירה מאד, אפשר לומר שיש לך סיכוי טוב שתתרפאי ותתקדמי לכיוון הנכון. אולי מהמצב שלך היום קשה לך לדמיין ריפוי אך כן קורה. ההתקדמות בריפוי היא איטית וחייבת להיות בליווי של טיפולים. אם היית באשפוזים אז אני מבינה שאת יודעת זאת. הטיפולים חייבים להיות משולבים, טיפול תרופתי, טיפול פסיכולוגי, מעקב דיאטני חובה, ובעיקר טיפול משפחתי.
הגענו למשפחה ולחשיבות של התמיכה המשפחתית! את מתארת מצב קשה מאד עבורך, את חשה מנוכרת ודחויה. אך האם מה שאת שומעת מהורייך אינו משקף את חוסר האונים שלהם לגבייך, מאשר את הרצון שלהם ל"נטוש" אותך? הם רואים את הילדה שלהם מרזה ומרזה, הורסת את עצמה, ואין בידיהם להועיל. אולי הצורך שתהיי במקום אחר בא כדי להציל אותך? מהניסיון שלי מלים כאלה כמו שהורייך מדברים אלייך אל מועילות, ומזיקות ומאיימות, אני קולטת את האיום במכתב שלך אך אני באמת נוטה גם להאמין שאין בכוונתם רוע או חוסר אכפתיות כלפייך. להיפך בדרך כלל הנכון, מלים כאלה באות להביע תחושה שהם אינם מסוגלים להגן על בתם. בשאלתך אם זה חוקי.. את עדיין תחת אחריותם, ופיקוחם, אך תדאגי, לא תישארי בלי הורייך. במצבך הבריאותי (משקל של 38 קילו) את זקוקה שוב לאשפוז, אני מודעת לכך שזה לא אשפוז פיקניק.. אך לפעמים אין ברירה כדי לעצור הידרדרות נוספת במשקל שתסכן אותך פיזית. אני מאחלת לך ולמשפחתך שתמצאו את הכוחות לשנות משהו במערכת היחסים ומאחלת לך אישית למצוא שוב את כוח חדוות החיים הבריאים כדי שיאבק להרס העצמי שהאנורקסיה גורמת.

בהצלחה במאבק, מכל הלב

שלי ורדי

שלום שלי ותודה על ההתיחסות המהירה והאכפתית.
היום הייתה לי דיאטנית בבוקר. ירדתי שלושה קילו. ההורים שלי כמובן כועסים ומתוסכלים. אני מאכזבת אותם. אני רואה את זה בעיניים שלהם. אני לא רוצה להיות נטל עליהם.. אני יודעת שיש להם מספיק על הראש.
אני לא יכולה לשקול אפילו אשפוז משום שאני לא רוצה לעלות במשקל. זה מפחיד אותי. אני לא יכולה לדמיין שיכניסו לי זונדה שוב ויאכילו אותי נגד רצוני.
אני חושבת שההורים שלי וויתרו. הם הגיעו למסקנה שאני חולה ואהיה חולה כל חיי. אני יודעת שקשה להם אבל גם לי קשה! אני רוצה לרדת עוד קצת.. אולי אחרי זה אני אשקול אשפוז..
ניסינו בעבר טיפולים משפחתיים והם לא הועילו. הם גרמו לעוד נזק. ההורים שלי קשוחים וקצת מתקשים להבין את המחלה והרצונות שלי.
היום אמא שלי אמרה לי שהסיבה שהיא לא רוצה אותי בבית זה כי היא לא יכולה להסתכל עליי. כואב לה. אני מבינה את זה ולא רוצה לגרום לה לכאב יותר.
אני שוקלת לעבור לגור עם חברה שלי כמה שבועות. לפחות היא לא תציק לי עם האוכל והשטויות של ההורים. אבל בתווח הארוך אין לי פתרון אידיאלי.
אולי עדיף שאני לא אהיה בכלל. אולי זה יגרום לקצת נחת במשפחה. במילא אני לא כלכך רחוקה מזה לפי מה שהרופא אומר.

עצוב לי לשמוע את זה.. אני במקום הורייך הייתי עושה הכל כדי שתיכנסי לאשפוז,.את אמנם היית סובלת שם, היית כועסת, היית מורדת על הזונדה וכו'., אפשרי להורייך להכניס אותך ללא אישורך עם אישור של עו"ס -פקידת סעד. אני לא רואה ברירה אחרת אם רוצים לשמור על חייך. עד כמה שחשובה הרגשתך, היום הכי חשוב זה לשמור על חייך. חשוב שתזכרי שזה לא משהו שאת שולטת כרגע, את לא גורמת בכוונה לכאב להורייך, לך הכי כואב מהסיטואציה. כרגע את במדרון כמו בכל התמכרות קשה. לגבי המגורים עם חברה, אני לא יודעת, נראה לי מסוכן, אני חוששת שללא פיקוח תרזי עוד יותר מהר ואת בעצמך יודעת שהיעד של הורדת משקל אף פעם לא ייעצר ב3 קילו... עצוב לי לשמוע שאת כל כך לא אוהבת את עצמך, ובגלל זה הורסת את הגוף שלך, את עצמך בעצם. אבל תזכרי שיש עוד הרבה דברים בחיים שתוכלי להיות ולחוות ולחזור לחוויות טובות שהיו לך פעם, ושהכול משתנה, לאט , בקושי אך יכול להשתנות. עוד המון עתיד לפנייך יכול להיות. תנסי להיזכר , ולקבל משאבים מזיכרונות טובים , אולי יתנו לך כוח. הייתי רוצה לדעת איפה היית מאושפזת ולכמה זמן.

שלי

ההורים שלי לא היו מפקידים אותי בידי פקידת סעד. הם יודעים שזה יהרוס לי את החיים ואני לא אדבר איתם ועוד יותר לא אשתף פעולה.
אני הייתי מאושפזת 3 פעמים בילדים ג' בתל השומר. המחלקה להפרעות אכילה. בערך שנה וחצי. ועוד פעמיים בגהה במחלקה הפסיכיאטרית במשך 4 חודשים כל פעם.
הם כבר הרסו לי את הלימודים עם כל האשפוזים האלה. השנה אני אמורה לחזור לבית הספר אחרי הרבה זמן שלא הייתי אז הם לא היו הורסים לי את זה..
תודה על העזרה

באמת עברת טיפולים, אני מקווה שבפעם הבאה תחליטי בעצמך אם להתאשפז, כשיבוא ממך ההחלטה הזאת, אולי יש סיכוי טוב יותר שיקרה משהו אחר.אני מקווה שאת עדיין בטיפול פסיכולוגי. אבל כנראה שינוי משפחתי צריך לקרות, חבל שאין למשפחה שלך את הכוחות לעשות שינוי..

בתקווה שיקרה משהו טוב,


שלי