הבת מרגישה ה"כבשה השחורה" של המשפחה

הי,
אני כותבת את זה בצער גדול. בעיקר בגלל שאני מרגישה שזמן ארוך מדי חיכיתי שהתחושה הזו של בתי תחלוף, וחבל לי שלא התייעצתי קודם, כי התחושה הזו שלה רק גדלה ומתעצמת כל הזמן.
יש לנו שני ילדים - בן בכור מסיים תיכון ובת שמסיימת יסודי. היחסים ביניהם טובים, תמיד היו. אמנם בתקופה האחרונה הם יותר ויותר עסוקים בענייניהם ופחות בנושאים משותפים, אבל האווירה כמעט תמיד טובה וחיובית ביניהם. הבן הבכור אובחן כמחונן, אך לא רצה ללכת לכיתה ייחודית, בגלל קשר חברתי טוב שהיה לו עם ילדי כיתתו. הצלחה בלימודים באמת מגיעה אצלו בקלות ללא צורך להתאמץ מדי, וזה מפנה לו הרבה זמן לפעילויות ותפקידים בתנועת הנוער, נגינה ועוד. הוא נחשב נער יפה, כך שבאמת (טפו טפו) התנהלותו מול העולם קלה. אחותו הקטנה היא ילדה מוכשרת באמנות ובספורט, אינה מחוננת על פי האבחונים הרשמיים, אך אין לה קשיים לימודיים מיוחדים. אך גם אינה משיגה הישגים מצטיינים באופן מיוחד - נראה שאינה שואפת לזה או מתאמצת לזה. ואנחנו לא מנסים לדחוף להצטיינות כמטרה, כך שמעולם לא הועלתה השוואה כל שהיא להישיגי אחיה. חברתית היא בסדר גמור, לא מההכי מקובלים אבל כן מהמעגל הקרוב לשם, וממוקמת במקום נעים מבחינתה. (מלבד המתחים הרגילים בגיל זה בין בנות....). בתקופה האחרונה ברגעי לחץ או כעס היא טוענת שתמיד היתה הכבשה השחורה של המשפחה, שכולנו חכמים יותר ממנה, יפים יותר ממנה, והיא לא שייכת, ובטח מביישת אותנו. לא עוזר שום ביטול שלנו של הדברים, הוכחות להצלחות שלה בתחומים שאחיה בכלל לא, וכו'. הטענות מובאות בצורה כל כך אמינה, שהתחושה היא שזו באמת הרגשה שהיא סוחבת הרבה זמן ורק עכשיו משחררת. הם בכלל לא דומים חיצונית, והיא מסתובבת עם הרגשה שאינה יפה, רק כי אינה דומה לאחיה והוא באמת מקבל הרבה פידבקים על מראהו, מבלי שהוא מתעניין בזה בכלל... איך אפשר לגשת לפתרון הבעיה? איך אפשר להקל עליה בקבלת עצמה? איך אפשר לטפל בהרגשה האיומה הזו של "הכבשה השחורה" כשאין לכך סיבה אוביקטיבית?
תודה
מירב זוהר.