מודאגת מאוד מביתי

קשה לי לכתוב את הדברים אבל באמת זה לא ממקום ביקרותי אלא ממקום של דאגה גדולה ושאני באמת לא יודעת מה לעשות וצריכה אעת עצתכן. , ביתי היתה תלמידה מעולה, מקובלת בחברה, הולכת עם חברים אכותיים.(כיום חיילת) מאז גיל ההתבגרות חל אצלה שינוי לשלילה. מאז שהפסיקה לגבוה 147 הדימוי העצמי שלה נפגע, בטחון העצמי שלה ירד, בגיל 15 החלה ללכת רק עם בגדים שחורים ולהסתובב בחברתכם של "פריקים", לצבוע את השיער בצבעים שונים ואנחנו זרמנו איתה . לאט לאט החלה להתנתק מחבריה הטובים ולהסתובב עם קבוצת חברים שהשפעתם לא היתה טובה מה גם שבגיל 16 יצאה בהצהרה לסביבה שהיא דו מינית (לא היו סמים, סיגריות וכ') ביתי ידעה מה דעתנו על החברים החדשים שלה אך לא רצתה לשמוע כלום בגיל 18 עשתה שיוני וחזרה ללבוש בגדים צבעוניים ולא לצבוע שיער..כאשר התגייסה לצבא המורל שלה היה נמוך קיבלה תפקיד מעולה שחיכתה לו ואיכשהו גרמה לעצמה לא ללכת לתפקיד זה (היו כל מיני השפעות גדולות מהסביבה שהסתובבה עימה), מאז ומתמיד ביתי סגורה מאוד ולא משתפת אותנו בכלום, כשנה היא הלכה לטיפול שעזר לה קצת אך מאז שהתגייסה לא הלכה. כהוריה אנו רואים שהיא מפלסת לעצמה דרך קשה מאוד, שאין לה חברות, התקשורת עם אחיה לקויה, היא מזניחה עצמה מאוד, אוכלת בלי סוף ולא מאפשרת פתח ..כאמא כואב לי לראות שביתי בת ה-19 לא מטפלת בעצמה, מזניחה את עצמה, סגורה, חסרת בטחון מתמודדת עם דברים לבד, אוכלת בלי סוף, ומתעסקת כל הזמן ב"כואב לי כאן" סוג של הרס עצמי
האם זה בסדר שאנסה לדבר איתה ואסביר לה מה אני רואה? מה אני מרגישה? את הדאגה שלי אליה?כואב לי לראות את ביתי שיש לה יכולות מדהימות, שלא ממצא את מי שהיא באמת ולא מאפשרת לעצמה לפרוץ קדימה אלא רק לדעוך..אני מודאגת