יוצא בלילות

שלום סיגל,
אני חושבת שאת דואגת ללא סיבה מוצדקת. הבן שלך כבר בן 16, לא ילד קטן, ורק נמצא בבית של חבר, יש חבר'ה בגילו שחוזרים מבילוי מאוחר יותר ממנו ומסתובבים במקומות יותר מסוכנים מאשר הבית של החבר, באותה שכונה, 3 דקות הליכה מביתכם. מהצד של הבן שלך, את נתפסת, קרוב לוודאי, כחונקת, וכלא מאפשרת מרחב ואינה סומכת עליו. הוא מקבל את ההרגשה שהוא עדיין ילד קטן שאינו יכול לשמור על עצמו.
החיים הם כדי לחיות אותם טוב, ויש בהם תמיד סיכון או שתיים. אי סיכון זה להישאר בביתך ולא לזוז. אך עם הסיכונים והחוויות מתפתחת גם המסוגלות, העצמאות, היכולת לסמוך על עצמך ולפרוש כנפיים. ייתכן שבנך אינו מזמין חברים מאיזושהי סיבה שקשורה לאווירה המשפחתית. אולי בבית שלכם הוא מרגיש חנוך מדי,לעומת הבית של החבר בו יש תחושת חופש גדולה יותר...אלה רק ההשערות. תיגשי אליו ותגידי לו ש"זה לא הוא אלא את"... את הדאגנית ושאינה שולטת בדאגנות שלך, וכן את סומכת עליו בתור אדם, אך כנראה אינה סומכת על העולם ועל מי שמסתובב בחוץ. את מבקשת ממנו לשלוח לך הודעה (לא להתקשר, כי את זה הוא לא יעשה) בזמן כשהוא יוצא מביתו של החבר. זה יפריע מעט לשינה שלך ואת תצפי לפתיחת הדלת בעוד כמה דקות אך זה המחיר שאת תשלמי כדי להתרגל לאפשר לו מרחב חופשי מתאים לגילו וגם לשמור על היחסים ביניכם.

כל טוב,


שלי

סיגל שלום,
האם את יכולה לפרט, לפחות בפני עצמך, מה מדאיג אותך כל כך?... מה טורד את מנוחתך? לא פרטת בפנייה, ואני רק מתרשמת מהרבה חוסר שקט ודאגה. עד כדי שהם לא נשלטים ואת מתקשרת, לא נרדמת, רבה וחוזר חלילה...
איני יודעת מה טיב הקשר ביניכם אבל מתרשמת שכדאי ללמוד לסמוך עליו. להרפות ולשחרר... אני מקווה שאת חשה שיש ביניכם מספיק אמון בכדי שתתחילי לעשות זאת.
בהצלחה,
נלי