ילד בן 14, מורד ומשליט טרור בבית

ניסנית שלום,
את מתארת מצב מאוד קשה, והתמודדות הורית לא פשוטה. אני שואלת את עצמי מדוע הוא כל כך זועם, ומרגישה שחוויות הקיפוח הן עמוקות ולא בהכרח קשורות רק לכם ולהתנהלותכם. נראה שככול שתשתדלו יותר כך החוויה של הקיפוח והזעם תעמיק, ולכן כדאי ליצור גבולות ולחשוב כיצד ואיך מתנהגים עמו. איני יודעת מדוע הוא כועס דווקא על אביו, אך סוגיה כזו אינה יכולה להתברר דרך אתר.
אינך מציינת באם ניסיתם ללכת עמו לטיפול.
אני סבורה ומציעה שכדאי מאוד שתפנו לכתובת מקצועית, בה תקבלו הן הדרכה והן טיפול נפשי עבורו. יתכן שהוא ינסה להתנגד ותצטרכו לחשוב איך אתם מפעילים את סמכותכם ההורית כדי להביאו. אני מקווה שבהדרגה הוא ימצא בטיפול מקום בטוח לברור ולביטוי עצמי, וכן אתם תוכלו לקבל הדרכה הנותנת לכם תמיכה ומענה.
בהצלחה והרבה כוחות,
נלי

אשתי עשתה עליה מרוסיה לפני שנתיים, התחתנו ונולדה לנו בת. הבן שלה בן- 14.5 משליט לנו טרור בבית כמו במקרה הנ"ל. הוא רוצה שליטה על הכל, לעשות כל מה שהוא רוצה. אין לו גבולות בכלום. כל היום מול המחשב ואי אפשרי להגביל אותו. חוץ מזה לא עושה שום דבר בבית (סדר, ניקיון, עזרה)- אבל זה לא הכי חשוב.
בזמן אחרון התנהגות שלו בלתי נסבלת- הוא התחיל לקלל אמא שלו ואותי (קצת), להרים ידיים אליה ואליי. ההתנהגות הזאת הייתה קיימת כל הזמן. אשתי מספרת שהם נתנו לו מקסימום אהבה, אבל כל דבר שביקשו ממנו הוא היה מוציא מהם את כל המיצים עד שהסכים לעשות משהו.
כרגע המציאות שלו השתנתה- ממספר 1 במשפחה הוא נהפך למספר 3 (אני ואחותו הקטנה- תינוקת.) אבל התנהגות כמו שהייתה נשארה.
אנחנו פנינו ליועצת בית הספר שהמליצה לפנות לטיפול בריאות הנפש ילדים, אך אני ראה שעו"ס יותר שמה דגשים על הורים, על זה שאין לנו הסכמה לגבי חינוך. אני בעד להגביל אותו בדברים ( וזה מביא להתנהגות אלימה), לנסות לייצר מערכת מתנות ועונשין, אשתי נוטה לאשר לו לעשות מה שהוא רוצה כדי לשמור על שקט בבית.
אתמול הוא היה צריך ללכת למתנ"ס לשיעורי עזר, הוא ישב מול המחשב ופשוט אמר "אני לא הולך". כל הדיבורים, שכנועים לא עזרו ואשתי ניתקה לו המחשב. הוא הרים אליה ידיים ואני הייתי אמור להתערב ולדחוף אותו הצידה, כי הוא הרביץ לה. אתמול כל היום הוא לא דיבר איתנו, יצאנו להליכה בערב אני אשתי ותינוקת, הוא נשאר בבית. כשחזרנו הוא התנהג למופת, עזר עם אחותו הקטנה, האכיל אותה, ישב בסלון איתנו ודיבר על כל מיני נושאים כמו בחירות בארצ"ב למשל ומצב בארץ.
היום בבוקר הוא עוד פעם הלך מכות עם אשתי. (לצורך הבהרה - המחשב שלו עבר מחדר שלו לסלון כי אשתי ראיתה חבר שלו בפייסבוק ששם תמונות אלימות ולא מתאימות).
אני התקשרתי לבריאות הנפש, דיברתי עם פסיכולוג אחר שכרגע המליץ לי להחזיר לו מחשב כדי להשקיט את הבית, והוא יחשוב על איחבון פסיכולוגי/פסיכיאטרי. דיברתי איתו הרבה זמן.
כמו כן אני רוצה לקבל עזרה כאן- אנו חווים אלימות פיזית ומילולית בבית. אני מפחד להשאיר את אשתי לבד איתו. ופסיכולוג אמר שאם הוא מרים ידיים- נא לערב משטרה. מצד שני אשתי מפחדת מלהזמין משטרה, כי היא אומרת שזה בכלל יהרוס את כל היחסים, אבל איך אפשר להמשיך להיות בסטראס מתמיד ככה במשפחה.
כמו כן פסיכולוג המליץ לחשוב על פנימיה- דבר שדיברתי עם אשתי והיא נוטה להסכים איתי בנושא הזה.
הלכתי לעבוד, דיברתי איתו מספר דקות- אמרתי- אנחנו היחידים שאוהבים אותך, המשפחה, אתה לא יכול להרים ידיים כאן.
כמו-כן הוא לומד מצויין, כל המורים מתלהבים ממנו, הבעיה קיימת רק ובלבד בבית.
בניתי מפת לידה שלו (אני רק מתעניין) ובבית -4 שזה בית המשפחה יש מארס ואורן- 2 כוכבים קשים מאוד במיקום הזה ואני ראה את זה במציאות- רק בבית.
אשמח לקבל תגובות

שלום אלכס,
אני סבורה שהמצב באמת קשה ודורש התמודדות מורכבת, ודרך פנייה לאתר לא אוכל לתת מענה מספק לקשיים.
אומר רק שטוב שפניתם לטיפול, אך צריך להקפיד ולהיות עקביים. הן בטיפול והן בגבולות שאתם מחליטים להציב. זה אומר גם לשתף פעולה ולהתוות איזו גישה משותפת פחות או יותר.
אני מרגישה שלאור הקושי ביניכם כהורים אתן מתקשים לטפל בו, ולכן הדרכת הורים נחוצה מאוד. בנוסף, היה רצוי טיפול משפחתי שכולל את כולכם, תוך כדי מתן אפשרות עבורו להסביר את עצמו. עולות פה הרבה שאלות: האם הוא כועס? מרגיש דחוי? האם פעם הוא ואימא שלו היו משפחה והיום יש גם אותך ואת הבת המשותפת? זה הכול מאוד מורכב.
לא הייתי ממהרת להחליט על פנימייה היות שזה עלול לנטוע בו עוד יותר תחושה של דחייה ולפגוע בביטחונו העצמי. בכל מקרה אם זה יוחלט כדאי שיהיה תהליך טיפולי קודם, המכין את כולם - כולל אותו ואימא שלו - לקראת צעד זה. בצורה שכאמור לא תתפרש כדחייה.
בברכה,
נלי

שלום רב,
בהמשך לשאלתך, כן לקחנו אותו לטיפול פסיכולוגי מכיתה ב ועד כיתה ו. כאשר עבר לחטיבה ,התנגד ללכת וגם אנחנו עייפנו. בחלק מהבעיות ראינו שיפור, אבל נוספו בעיות אחרות ,חדשות . התחושה היא שתמיד צצה בעיה אחרת. אין לי ספק שהוא במצוקה נפשית ואין לי מושג למה.. הוא ילד מטופח שלא חסר לו כלום. צדקת באבחנה שתחושת הקיפוח מוטמעת עמוק. תמיד היה עם רגשי נחיתות, חוסר בטחון . אנחנו בודקים את עצמנו , את ההתנהלות שלנו ולא יודעים מה לא בסדר. כל הזמן עם תחושת אשם שמלווה אותנו. השבוע חצה גבול נוסף, לאחר שהתחצף , הענשנו ולקחנו את המחשב. הוא שלח דרך הפלאפון שלו הודעה למועצה לשלום הילד. הם פנו אליו חזרה ושאלו אותו שאלות. הוא כנראה התחרט על המעשה ושיתף אותי במעשה שעשה. אני נפגעתי מאד . לא מצליחה להתאושש מזה.. הבהרתי לו שאני פגועה ולא מסוגלת לראות אותו. הוא ארז תיק והלך לישון אצל הסבתא. שולח ווצאפ מתנצל וכעבור כמה שעות שרואה שאני לא מגיבה אז שולח ווצאפ כועס ומקלל וכך חוזר חלילה. לא הגבתי לו (יומיים שאין לי קשר אתו) . לא יודעת מה לעשות. בעלי לא יודע עדיין על המעשה שעשה(רוב התלונות שלו הם על האבא). גם הוא שבור מכל ההתנהלות. הוא בטוח שהילד אצל הסבתא כי חופש עכשיו והכל טוב..

תודה על המענה. פנינו ליועצת בית הספר ודרכה אנו מקבלים עזרה פסיכולוגית אנו מגיעים אחת לשבוע והתרפיסתית מדהימה! וגם הנער מקבל הדרכה פרטנית וגם קבוצתית. המדריכה מאד קלטה את התמונה ונותנת לנו כלים להתמודד. אנו מרגישים הקלה וגם אופטימיים... אבל להגיד שחל שינוי בבית? זה לא! אנחנו כבר חודשיים בתהליך ואין שינוי. הנער מתחצף, מקלל, משתלט על כל טריטוריה בבית. כל ספרי הלימוד בשולחן פינת אוכל ואנחנו לא יכולים לשבת שם או להניח משהו בשולחן בלי שיצעק ויכעס. הוא מתווכח על כל דבר, מתיש אותנו. כלפי חוץ, ביה"ס, חברים, משפחה מורחבת הוא מתנהל רגיל ואפילו למופת. בבית הוא טרוריסט. האחיות שלו מפחדות ממנו. הן רואות שאין לנו שליטה עליו ומראש כולם מוותרים לו. אני חוששת שזה האישיות שלו וכל הזמן יהיה מתח במשפחה .

ניסנית שלום,
אם הדברים עדין רלבנטיים לתאריך של לפני שבועיים הרי שאומר לך - סבלנות בבקשה. התהליכים האלה לוקחים זמן.
זכרי, ואפשר לומר גם לבנך, שאתם בוחרים להתמודד כדי לא לוותר עליו! בניגוד ל-"לוותר לו". חשוב שלא תוותרו, או תראו חולשה, גם עבורכם וגם עבורו ועבור בנותיכם. הוא זקוק לכך. זה נותן לו תחושת תוקף ומשמעות, באופן לא מודע כמובן.
נסו גם למצוא עוד דרכים לקשר איתו היות שכרגע הקשר מצטמצם בעיקר בויכוחים ונסוב סביבם.
בהצלחה ושנה טובה,
נלי