"הילדים מתביישים"

אני עדיין מחכה לתשובה , האמא המתוסכלת

בגיל ההתבגרות לילדים יש הרגשה שהם במרכז, "אגוצנטריות" - כך קוראים לתופעה. ואז - הבית הופך להיות סוג של סמל סטטוס - כי אני ורק אני גר בכזה בית קטן (ודרך אגב, גם ילדים שגדלים בבתים רגילים אומרים את המשפטים האלו) כי תפיסת המציאות שלהם מאויימת ממה יגידו החברים.
הייתי מחזקת את הילדים על דברים שיש בבית שלכם ולא על מה שאין
יש חום ואהבה
יש צחוק ואנשים
יש אוכל חם
ויש שיחות
וגודל הקירות בכלל לא קובע
תני דוגמאות על אנשים שגרים בטירות ונוסעים בלמבורגיני וסובלים מבדידות איומה
כדי שיבינו שמשפחה מורכבת מיותר ממה שהם רואים כרגע
ואל תלחמי בהם בתחושות הנחיתות
זה שלהם
וזה יעבור
לגבי המתבגר - סכמי איתו שאם הוא רוצה פעם בשבוע שבועיים להביא חברים - שיודיע לך מראש ואת והקטנים תצאו מהבית לכמה שעות ותכיני להם פיצה ופינוקים שיהיה לו כיף לארח
כל אחד מהם ימצא את הדרך להתמודד עם המציאות
לגבי הבת-
יש כאן התנהגות שמעידה על מצוקה
אנא פני ל יועצת בית הספר
אתם זכאים לטיפול פסיכולוגי (ואל תחששי - ז ה לא יהרוס לה את העתיד) מקום שבו הבת שלך תוכל לתת פורקן לכאבים ולכעס ושילמדו אותה לשלוט בהתקפי הזעם
המון הצלחה
ענת זפרני

שלום ענת מודה לך על תשובתך , אני באמת אפנה ליועצת של בית ספר , השאלה היא האם לידע את הילדה שאני פונה ליועצת? אני קצת פוחדת מהתגובה שלה , כי אמרתי לה שאני מתייעצת מה לעשות לגבי ההתפרצויות שלה , והיא רצתה לדעת מה התגובה . כי לפי איך שאני מכירה את הילדה היא תתבייש ולא תרצה שידעו מהבעיה הזאת ביחוד מבית ספר .

תפני ליועצת ותיידעי אותה
אולי אפילו תני לה לקרא את התשובה שלי
ואם היא קוראת עכשיו אז אני רוצה להגיד לה
שיש כל מיני רגעים שאנחנו מתפרצים דווקא על האנשים שאנחנו הכי אוהבים ואז אנחנו מתחרטים ואפילו שונאים את עצמנו ....עד הפעם הבאה
ויש דרך לעצור את זה
כדאי לדבר עם מי שיודע איך לעזור
והיועצת יכולה לקרא לך בלי שאחרים ידעו שאת מדברת איתה
המון הצלחה
ענת זפרני