הילד שלי

אינני חושבת שיש טעם ללחוץ על ילדים שיצליחו בלימודים, ואין טעם להיכנס למלחמות.

יכול מאוד להיות שהיית מעדיפה ללכת לבית הספר במקומו ולעשות לו את העבודה, אך לא כך המצב.

הכירי במציאות: ילדך איננו חי בשבילך ולא לומד בבית הספר בשבילך. הוא לומד בבית הספר מתוקף חוק חינוך חובה, ולדעתי האישית, את צריכה להיות שמחה שהוא הולך, כל שכן יושב איתך
אחר הצהריים ולומד.

בקשר לעניין סידור החדר: כמו כל מסגרת שאתה משתייך אליה בחייך, לרבות המסגרת המשפחתית, יש כללים ויש לעמוד בהם. עליכם להגיע לאיזשהו הסכם בדבר סידור החדר וניקיונו. אם ילדך איננו עומד בהסכם, הטילי עליו סנקציה מסויימת, למשל, לא להשתמש שבוע במחשב, או לא לקבל שבוע
דמי כיס. קראתי על שיטה זו בספרו של יוסי זיידר "סערת גיל ההתבגרות". יש להקפיד שהפשרה תבוא גם ממך, ולא תהיה בלתי מציאותית, למשל, לא לדרוש חדר מצוחצח בכל יום בשבע בערב,
אלא למשל פעמיים בשבוע שהחדר יהיה נקי ומסודר. קבעו ביניכם.

אינני חושבת שאת צריכה להתערב בתפקוד הלימודי של בנך, כי בגיל הזה, זה פשוט לא עניינך. אל תגרמי לו להבטיח הבטחות ואל תצרי אצלו תחושה שאת אוהבת אותו רק אם הוא מצליח. כי ככה
הוא לא יצליח לעולם. עלייך לעזור לו למצוא את מקומו בעולם תוך התחשבות ביכולותיו ורצונותיו,
בדגש על רצונותיו.

הייתי מציעה לך להתחיל להשקיע בקשר ביניכם במקום כל הזמן "לשבת לו על הראש." לעשות
דברים ביחד, לשתף אחד את השני במה שעובר עליכם במשך היום, להצטרף יחד לאיזשהו חוג או
מסגרת, אפשר אפילו להתנדב ביחד למען הקהילה.

שלום לך
ברצוני להזכיר לך מספר הצלחות משמעותיות בנוגע לחי בנך כדי שתוכלי להתחיל להרפות ולסמוך עליו קצת יותר. הוא למד ללכת לבד וגם לדבר. הוא לא שוכח לאכול וגם להתרחץ. הוא מבין מה קורה סביבו וגם יודע לקרוא. בקיצור, לבנך מאוד נוח שיש לו אמא שדואגת כל הזמן לגבי מה הולך לקרות. זאת הנקודה שבה כדאי לך מאוד לשנות גישה. חייו הם שלו והם באחריותו ולכן גם הצלחה או אי הצלחה באחריותו. כרגע הוא מבין שזה באחריותך. אותו הדבר לגבי המטלות השונות של הבית. לדוגמא: חדר שינה מנקים אם הוא מוכן ומסודר לניקוי, ברגע שתנאי זה לא מתקיים לא מנקים את החדר וגם לא מחליפים מצעים.
זה שאת אוהבת לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר לא אומר שאת יכולה להכריח אותו לחיות כמוך. מה שכן, חדרו שלו באחריותו המלאה ולכן שטחים ציבוריים באחריות משותפת. את יכולה לקבוע את הסטנדרטים לגביהם, מומלץ תוך שיחה ושיתוף.
משימתך היא ליצור מרחב שבו בנך יכול לפתח מנהיגות עצמית וזה יכול לקרות רק אם תאפשרי לו ליפול.(רק כך בני אדם לומדים ללכת וזה נכון לכל התחומים). רק אם יחווה בעצמו ללא שום לחץ וציפיה ממך יוכל לגייס כוחות ולהניע את עצמו קדימה. חוץ מזה, השנים עוברות ובמקום להנות ממערכת יחסים חמימה את מכניסה לחץ, מתח ומירמור עד מצב שבו בנך מזהה את עצמו ככישלון.
לא חבל? אז הוא לא יהיה תלמיד מצטיין, ויכול להיות שלא יצליח להוציא בגרות מלאה על הפעם הראשונה, אך שימחה ושיתןף ועזרה הדדית כן יהיו שהם חשובים לא פחות מתחרותיות וציפיות גבוהות.
בהצלחה

אייל שלום.
כל מה שאתה אומר אני כבר יודעת.
ודיי פוחדת להרפות.
ייתכן כי הדבר נעוץ בעובדה שבבית הוריי הרפו .
5 אחים וכולם עובדים קשה בחייהם ,אף אחד לא הלך לאוניברסיטה,אף אחד לא חי כמו שכן אפשר וצריך לחיות.
לעבוד בעבודה שנעים לך בה,להתפרנס מעל שכר המינימום.
לא הייתי רוצה שבגיל 35 ,רק אז תהיה לו היכולת ללכת ללמוד לתואר,רק בגלל שהרפתי.
כי לפי דעתי וגם אני לא מזמן הייתי ילדה וגידלתי 4 אחים ,ילדים לא ממש מבינים את החיים.
החיים יכולים להיות נפלאים וקלים,אבל יש דברים שצריך לעשות נכון,אתה יודע ללמוד שטעויות של אחרים.
למה גם הוא צריך ללמוד על עצמו את הדרך הקשה שאנשים עוברים ורק אז להבין שההורים צדקו?
למה? אם אפשר למנוע את זה מבעוד מועד.
אנסה להרפות ,אבל לא חושבת שאתן לו ליפול.
תודה.

שלום שוב
אי אפשר להרפות ללא האפשרות של מתן חופש בחירה. כשמקבלים חופש בחירה ניתנת האפשרות לטעות וממקום זה מתאפשרת גדילה והתפתחות אמיתית. מה שאת עושה זה לא לאפשר לבנך לקחת אחריות על חייו בגלל ההיסטוריה הפרטית שלך, וזה ממש לא מומלץ.
ליפול לא אומר להזניח. ליפול אומר לטעות ולקום ולנסות שוב ושם את בתור אמא נמצאת בשביל לתמוך ולעזור ולאהוב. כדאי לשנות גישה משיחות והבטחות שלא ממומשות להסכמים שאת יודעת בוודאות מוחלטת שבנך יכול לעמוד בהם בהצלחה. כך תתחיל להרשם בתוכו זהות של מצליחן ועם האוכל בא התאבון. הצלחה קוראת להצלחה.
בהצלחה