דימוי נמוך

שלום רב,
ילדתי בכיתה ג'. מלאת חרדות מהצלחה. כגון: היא מתביישת לקרוא בכיתה כי "יצחקו" עליה שהיא לא קוראת טוב-זו דעתה (היא קוראת טוב לדעתי).
הופעת סוף שנה בחוג סירבה לעשות כי בחזרות היא התבלבלה והפסיקה באמצע (התירוצים שלה.."זה משעמם"). הכרחנו אותה להופיעה ו"פלא" היא היתה מקסימה.
היא פותרת תרגיל בחשבון וישר שואלת "זה נכון"
היא מכינה ברכה וישר מבטלת את מה שעשתה כי נראה לה שחברתה עשתה משהו מוצלח יותר.
בתחרות של חוג קארטה, היא היתה צריכה להיאבק עם ילד קטן ממנה ומראש ויתרה. איך שהתחיל התרגיל היא לא התנגדה ונפלה. הסיטואציה כנראה העליבה אותה וישר היא בכתה ולא היתה מוכנה לנסות שוב (גם אחרי שנרגעה)...כאילו שמחה שיצאה מהתחרות.
היא חברותית, דעתנית מאוד בבית ונמצאת בפעילויות עם חברות (חוגים ושעות הפנאי).
עליתי על החששות שלה בגן חובה. הגננת אמרה לי שכל פעם שהיא מעתיקה משהו וזה לא "מושלם" בעיניה היא קורעת את הדף.
ניסיתי דברים רבים כגון להראות לה שגם אני טועה וגם אני כותבת לא מדוייק. סיפרתי לה על קשיים שהיו לי ואיך התגברתי. כל הזמן אני אומרת לה וליילדי כי רק מי שמעז ומנסה דברים מצליח. שמה שחשוב זה לא בהכרח לנצח בקרב בקארטה אלא ההתנסות. ושהברכות שהיא מכינה זה הכי יפה שהיא יודעת.. וכו'. ואם היא רוצה לשפר את הידע בקריאה או בחשבון היא צריכה לעבוד על זה.אני מסבירה לה שהורים ומורים ומבוגרים בכלל הם לא אלוהים וכולם בני אדם (היתה תקופה שהיא חששה שהמורה תכעס עליה. )
אם אני מעירה לה על סדר בחדר או אי הכנת שיעורי בית ישר היא מפרשת זאת ככעס "טוב...למה את כועסת או למה את צועקת" ואני מסבירה שלא כל דבר שאומרים לה צריך לחייך וכן לא כל דבר שלא מוצא חן בעיניה שנאמר לה, זה כעס או צעקה...אבל זו הפרשנות שלה.
התחושה שלי שהדימוי שלה כלפי עצמה לא מוצלח, דיברתי איתה על זה שהיא מבקרת את עצמה כל הזמן וחבל.אני נותנת לה הרבה חיזוקים.
בקיצור איפה טעיתי?
אני מתלבטת ללכת לטיפול/יעוץ.