מעבר לחטיבה

אני בת 12 וחצי והשנה עליתי לכתה ז'. המעבר הזה קשה מידי בשבילי אני לא מפסיקה לבכות כשאני לבד, כל יום הכאב הזה רק הולך וגודל במקום שיפחת. אני כל הזמן חושבת רק על זה, על הכתה הישנה שלי ועל המחנכת שלי שהייתה איתנו מכתה ד'. אני כ"כ מתגעגעת אלהים!!!!
כל הכאב שאני מרגישה הוא כאב גדול מדי בשביל בן אדם אחד. כל פעם שאני לבד בבית אני צופה בדיסק של מסיבת הסיום שלי, עשיתי מיליון עותקים לדיסק הזה...
בשנה שעברה עשו לנו הכנות לקראת המעבר אבל לי זה לא עזר. כל פעם שאומרים לי משהו על המעבר הדמעות יוצעות מעני בלי שליטה.
יש לי כתה לא כל כך טובה כי היא תמיד מפריעה בשיעורים וכו'.... שנה שעברה הכתה שלי הייתה הכתה הכי טובה בבית הספר מכתה א' תמיד כל המורות אמרו שאנחנו הכתה המצטיינת של בית הספר. יום אחד כל שכבה ז' התכנסה באודיטוריום כדי לדבר על אלימות ואיך אפשר למנוע אותה. השיחה התגלגלה לכיוון המעבר לחטיבה ולא יכולתי לקשיב לזה יותר, אמרתי למורה שהשגיחה עלינו שאני חייבת ללכת דחוף לשרותים ויצאתי, לא הלכתי לשרותים אלה התכוונתי להבריז, המכנכת שלי יאנה הייתה בסביבה וראתה אותי, היא שאלה מה אני עושה עניתי לה שאני עפה מהתיכון הזה, באודיטוריום כרגע לא מדברים על אלימות אלה על המעבר לתיכון וזה לא הנושא הכי קל אצלי אמרתי לה. כשהתחלתי להגיד את המעבר לתיכון והתחלי לבכות, המורה שלי לא אמרה כלום בנראה היא הבינה עד כמה הנושא הזה רגיש אצלי והברזתי משם. למזלי ההורים שלי עבדו ולא היו בבית, הם חוזרים הביתה בשמונה או בשבע בערב אז רצתי לבית שלי וכל היום בכיתי.


מה אני יכולה לעשות כדי שהכאב יפכת?